לספורטאים, בעיקר למכורים לספורט, קשה להתמודד עם מנוחה בכלל וכזו שנכפתה עליהם בפרט. יעל גורלי מצאה את הצדדים החיוביים וגם כמה שאלות
מאת:יעל גורלי
להפתעתם הרבה של כל מי ששמע על תוכנית ה"שבועיים מנוחה" שלי, בעיקר להפתעתי, התברר שאני יודעת לנוח.
לא ברור לי מתי רכשתי את היכולת הזאת אבל הקלות שבה נכנסתי ל"מוד בטטת
כורסא" רומזת שאולי זה כשרון מולד. יכול להיות שאני בענף הספורט הלא נכון?
אני די בטוחה ששברתי את השיא האישי שלי בשינה-למרחקים-ארוכים, עם 8-11 שעות
כל לילה.
זה מוזר כי בדרך כלל, אם אני לא רצה כמה ימים, אני מתחילה להתנהג כמו נמר בכלוב.
אני עצבנית, עצובה וקופצנית ורק מחכה לרגע שאוכל לנעול את הנעליים ולצאת
מהבית. פתאום, כמעט שבועיים שלמים בלי ריצה, ואני לא בלחץ. מזמינים אותי
לריצות, אפילו ארוכות, בשטח, כמו שאני הכי אוהבת ואני מסרבת בנונשלנטיות
ומשיבה "אני בפגרה". אולי טיפ-טיפה מקנאת, אבל האמת היא שאני נהנית להיות
בסטטוס הזה ב"פגרה". כאילו אמרתי "עכשיו שבת,עבדתי מספיק".
אני חייבת להבהיר, הסיבה שאני נחה, לא "טובה". זאת לא מנוחה מתוכננת.
זאת מנוחה שנובעת מכך שעברתי את הגבול. אבל בניגוד לפציעה, כמו דלקת או
שברי מאמץ, אני יכולה להמשיך לרוץ ו"לא להרגיש" את זה. כמו שעשיתי עד
עכשיו. דווקא בגלל זה, אני חייבת להזכיר לעצמי שאימון יתר זה פציעה
מטומטמת, כמו כל, פציעה מטומטמת.
אולי יום אחד "כשאהיה גדולה" אלמד לנוח סתם ואולי אני פשוט צריכה להיות יותר זהירה בשגרה המעורפלת הרגילה שלי. זאת הפעם הראשונה, מאז התחלתי לרוץ, שאני נחה לפרק זמן כל כך ארוך. אמנם זאת מנוחה יחסית לא מוחלטת, אבל היא משמעותית.
לא רק שתכננתי פחות ריצות אפילו ביטלתי, את אלה שתכננתי, בלי רגשות אשם.
אחרי שחרשתי את האינטרנט בחיפוש הדרך החוצה מאימון יתר גיליתי שאני חייבת
להפחית את הלחץ הפסיכולוגי (נו, ברור!). התברר לי שרגשות אשם מכל סוג שהוא
אסורים עלי כי הם מעכבים את ההחלמה. נהדר!
החלטתי פשוט להפסיק לבדוק איפה אני נמצאת. בין כה וכה אי אפשר לראות
התקדמות כשכל הזמן מודדים ומשווים. בשבועיים שלמים יצאתי לרוץ רק שלוש
פעמים. תמיד בקצב קל ולמספר קילומטרים לא ברור אך חד-ספרתי. אלו היו ריצות
מצוינות. באחת מהן לא הייתי בטוחה אם לספור כריצה, פשוט ריחפתי. כשהרגליים
לא עייפות, הכל מרגיש לגמרי אחרת. גם באימוני הקונג פו הרגשתי קלה יותר,
נהניתי מהיכולת להשקיע באימונים כמו שאני רוצה, בלי לשלם מחירים על ריצה
יום קודם.
אבל תמיד יש אבל. יום אחד היה לי יום קשה. מהימים האלה שבהם נוסף
עוד גרגר אחד להר של תסכול ופתאום הכל נופל לך על הראש. רציתי נורא להשתחרר
מהמועקה ו… לא ידעתי איך לעשות את זה. הפתרון תמיד היה לרוץ. זה לא
שהריצה היא בריחה מהבעיות, אבל היא עוזרת לי לפתור אותן. ריצה היא פסק זמן
שבו היכולת הפיזית נותנת לי ביטחון עצמי ופתאום הבעיות שלי נראות הרבה יותר
קטנות. ועכשיו מה? אני חייבת ניקוי ראש. אופניים לא עושים את העבודה, תמיד
יש ברקע את החשש מנפילה שלא מאפשר לי להשתחרר. אימון קונג פו גם לא עוזר,
כי צריך להתרכז בטכניקה כל הזמן. אפשר לאכול שוקולד, אבל גם ככה שבועיים
בלי ריצה עלו לי באיזה שני קילו.
ברגעים כאלה אני לא מבינה איך אנשים מסתדרים. אני שואלת באמת, איך שורדים את הלחצים של החיים בלי ספורט?
האם "אלה שלא עושים ספורט" לא אוגרים כעסים ועצב? או שהם ממוססים אותם
איכשהו? איך? יש משהו שהייתי אמורה ללמוד שפיספסתי בגלל הספורט? או שאנשים
פשוט מתרגלים לזה? יש דברים שאני חייבת בחיים בשביל לשמור על איזון. חברים,
משפחה, שינה, ריצה. קחו אחד מהם ואני פשוט לא אני. במחשבה שנייה, תוסיפו
לרשימה גם פחמימות.
הפתרון הזמני נמצא בסופו של דבר בפרק של "וואלס וגרומיט" שהעלה לי חיוך על הפרצוף, לפחות לחצי שעה.
יכול להיות שהסוד שלא למדתי זה איך להנות מלראות טלוויזיה? אם מספר פרקי
"וואלס וגרומיט" היה כמספר הריצות, אולי זה באמת היה עדיף. נראה לי פחות
פוצע.
יעל גורלי
סטונדטית למשפטים ופסיכולוגיה
רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדוושת (אבל ממש לאט)
צילום:
This image is available from the United States Library of Congress's Prints and Photographs division under the digital ID cph.3g03205.
This tag does not indicate the copyright status of the attached work. A normal copyright tag is still required. See Commons:Licensing for more information
