תוכן גולשים מאת: עידן פז-טל

שמי עידן פז-טל, בן 48 מלהבים נשוי לשגית, אבא לאדר, נועם ועמית, איש ברזל, בריא לחלוטין, לא מעשן, משקל ממוצע, ללא בעיות רפואיות. מנהל אורח חיים ספורטיבי, תזונה בריאה ואיכותית מכל אבות המזון.

בחרתי לספר לכם את הסיפור האישי שלי כדי שספורטאי שיקרא אותו וחלילה ירגיש אותו דבר יידע מה לעשות ומה לא לעשות במקרה זהה ואולי ינצלו אנשים מללמוד על המקרה לאחר שיקראו את זה. למה שקרה לי קוראים פקקת ורידים עמוקה (DVT) והיא נגרמת עקב היווצרות קרישי דם, בעיקר בוורידי הרגליים. קרישים אלו מפריעים לזרימת הדם בוורידים ועלולים להיסחף ולחסום את כלי הדם וגם להגיע לריאות (תסחיף ריאתי), מה שבאופן נדיר עלול לסכן חיים.

"הכאבים ברגל החלו באמצע הלילה לאחר יום רכיבה" | צילום: אושרי פז-טל

הסיפור שלי התחיל באחד הלילות. השעה היתה שלוש לפנות בוקר והתעוררתי מכאבים חזקים מאוד והרגשתי ששריר התאומים שלי ברגל ימין נתפס. אני מתהפך במיטה, קם, מותח, מעסה, מרים את הרגל, מוריד את הרגל, מרגיש קצת הקלה של שחרור. לאחר שעתיים אני נרדם שוב מותש ומתעורר בבוקר. במחשבות אני מנסה להבין האם "דחפתי" כל כך חזק ברכיבה של שבת? רכבתי כ-90 ק״מ שטוחים, 125 וואט מממוצע, 130 וואט מנורמל 30 קמ״ש ממוצע די יציב וקל . אז למה לעזאזל נתפס לי השריר ?

אני מחליט להיכנס קצת לג׳קוזי מכוון את הג׳טים בדיוק למקום הכאב ומנסה להירגע. הכאב עדיין ממשיך, הרגל עדיין נפוחה ומרגישה תפוסה וקשה מאוד. אני מסיים יום עבודה עם אימון שחייה של 1,800 מ' הפוגות בקצב נוח. יוצא מהמים בתחושה נהדרת וחוזר הביתה. ארוחת ערב קצת משק בית, מכין את הציוד והבגדים לאימון הרכיבה של למחרת בבוקר (יום שני).

אני מתעורר כרגיל שותה קפה עם עוגייה מתלבש ויוצא לפדל לבד, במהלך הרכיבה מרגיש קצת שהדופק שלי גבוה מהרגיל. אני ספורטאי ואני מכיר כל פעימה, כל שריר אצלי. אני מכיר את הגוף שלי כל כך טוב שזה נראה לי קצת לא נורמלי ואני מחליט עם עצמי שהדופק גבוה מדי ביחס לעוצמת הפידול ואני מחליט לקצר את האימון ולחזור הביתה.

הגעתי הביתה ושיתפתי את אשתי שגית בהרגשה שלי ושמשהו לא בסדר איתי ואני חייב לבדוק את זה. במקביל אני משתף את אחי הצעיר בסיפור ושואל אותו אם לדעתו יש קשר בין הדופק הגבוה שלי לבין השריר ברגל? אבל לא היתה לו תשובה ונפרדנו לשלום. לא עוברות מספר דקות בודדות והוא חוזר אלי ומספר שהוא אצל פיזיותרפיסט בשם אורי ושהוא סיפור את מה שקרה לי והוא רוצה לשאול אותי כמה שאלות.

הפיזיותרפיסט שאל אותי האם הרגל שלי קשה והאם היא נפוחה. לשתי השאלות עניתי שאכן כך.

השאלה הבאה שלו היתה: "האם כשאתה לוחץ על החלק הקדמי של השוק כואב לך?", עניתי לו שכן. "ויש לך אולי קצת אודם?", הוא ממשיך לשאול. אני עונה אולי מעט. ואז הוא אמר לי שלדעתו יש מצב סביר שיש לי קריש דם ברגל.

"אני ממליץ לך בלי לחץ לעזוב הכל ולקפוץ לרופא המשפחה שלך שיבדוק אותך. אין לך מה להפסיד", כך סיימנו את השיחה. הייתי קצת בהלם, אבל חשבתי שנייה ואמרתי לאשתי שאני קופץ למרפאה. סיפרתי לרופא את כל הסיפור. לאחר בדיקת הרופא הוא אומר לי כי יש מצב יותר מסביר שהקריש דם כבר בדרך לריאות ואולי כבר הגיע לשם.

מיד הכל התהפך אצלי. התקשרתי לאשתי שתגיע למרפאה והרופא כבר הזמין ניידת טיפול נמרץ. אני ניכנס לחדר אחות עושה אק"ג, צוות מד"א מגיע תוך דקות ספורות. ארבעה אנשי צוות בודקים אותי ומעלים אותי על האלונקה לביה״ח סורוקה, במהירות ובזהירות.

בדרך לא מבזבזים זמן פותחים וריד מכניסים לוק תוך כדי נסיעה. לפעמים הנהג מחליט להפעיל את הסירנה ולי מסתבר שאני במצב קריטי. האמבולנס מגיע למיון סורוקה, פורקים אותי ושוב לוקחים מדדים. שולחים אותי ל-CT ריאות זריז ומגלים שאכן הקריש הגיע לריאות לשני הצדדים. מיד מחליטים להזריק חומר לדילול דם ומאשפזים אותי.

אני עולה למחלקה מותש, עייף ולא כל כך מבין מה עבר עליי ולא מבין את חומרת המצב. מה שבטוח הוא שבכל שלב כל רופא שעובר, כל אחות שנכנסת, כולם דואגים להזכיר לי שזה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת. הדרך למות היתה קצרה וקרובה מאוד. אני שוב מזכיר שאני אדם בריא, לא מעשן, משקל תקין וספורטאי. מאיפה הגיע הקריש הזה? לצערי בינתיים אין לאף אחד תשובה לזה.

בבית החולים גילה שהגיע בדקה ה-90 | צילום: אלבום פרטי

במחלקה שאני מאושפז אני עובר סדרת בדיקות אקו לב, דופלקס ורידים, CT בטן ואגן. לשמחתי כל הבדיקות יצאו תקינות והמשך הטיפול הוא דרך כדורים, בירור נוסף אצל המטולוג ובקיצור כנראה שהתחרות הקרובה שלי בחצי איש ברזל עומדת בסימן שאלה למרות שאני עדיין לא הספדתי אותה לגמרי.

מה שבטוח מעכשיו החיים יהיו קצת שונים, הם יתנהלו בצורה אחרת ועם כל מיני תוספות למיניהם. כמה חשוב היה לדעת להקשיב לגוף ולדעת שמשהו לא בסדר, לעצור בזמן ולקבל החלטה עם עצמי. יש בעיה כאן ועכשיו. כמובן שאת הגושפנקה למה שקרה לי נתן לי אותו אורי הפיזיותרפיסט עם הניסיון, המקצועיות והידע הנרחב שלו. בחרתי לספר לכם את הסיפור האישי שלי כדי שספורטאי שיקרא אותו וחלילה ירגיש אותו דבר יידע מה לעשות (וגם מה לא לעשות במקרה זהה – כמו ג׳קוזי או עיסוי) ואולי ינצלו אנשים מללמוד על המקרה לאחר שיקראו את זה. למה שקרה לי קוראים פקקת ורידים עמוקה (DVT) והיא נגרמת עקב היווצרות קרישי דם, בעיקר בוורידי הרגליים. קרישים אלו מפריעים לזרימת הדם בוורידים ועלולים להיסחף ולחסום את כלי הדם וגם להגיע לריאות (תסחיף ריאתי), מה שבאופן נדיר עלול לסכן חיים.

אני רוצה להודות מעומק הלב לאורי הפיזיותרפיסט, לד״ר איליה חזנוב מנהל מרפאת כללית להבים, לצוות המרכז הרפואי סורוקה ולשגית אשתי היקרה, תודה על הטיפול המסור.