לכתבה הראשונה בסדרה | הכתבה שנייה בסדרה |
למה זו שאלה שניתן לשאול במצבים שונים ומשונים לגבי הרבה עניינים ובדרך כלל השאלה, בוודאי בדיעבד מיותרת.
למה דבר זה קרה לי? למה דבר מה לא קרה? כשפנה אלי העורך הראשי של שוונג, לצורך כתיבה על ההערכות שלי לקראת הספרטתלון, הדבר הראשון שהוא הציג בפני היתה השאלה: "למה? למה בפעם הרביעית?". בכתבה הזו אנסה לנסח את התשובה לא רק עבור הקוראים הסקרנים, אלא גם עבור עצמי אולי.
גלעד קראוז מסיים את הספרטתלון כאשר יו"ר העמותה מעניק לו את נזר הסיום | צילום: spartathlon
אנסה לענות כמיטב יכולתי, היות שלא אני ולא אחרים יכולים לעשות יותר ממיטבם. אחלק את השאלה לכמה:
1. למה לרוץ?
2. למה לרוץ את הספרטתלון?
3. למה לרוץ את הספרטתלון בפעם הרביעית?
למה לרוץ?
רבים מהרצים נשאלים לעתים למה הם רצים. באמת גם בין הרצים לבין עצמם לעתים ניתן לפגוש בשאלה זו. זאת היות שלכל אחד סיבה או סיבות לרוץ, לעתים חופפות לאלו של האחר, לעתים רק דומות ולפעמים שונות לחלוטין.
עבורי התשובה ברורה. ריצה עושה אותי אדם טוב יותר, או פחות רע, תלוי אם מחזיקים בתפיסה שהאדם רע משחר נעוריו או לא. כך או כך, אצלי לפחות הריצה משפרת את מצבי ללא קשר למצבי ההתחלתי ומשכך משפרת את סביבתי.
יש משהו בריצה, לפחות עבורי, המהווה מעין הארקה. פריקת עודפי תדרים ומתחים לתוך ריק גדול מכיל. זה שחתך אותי ממש לפני הצומת וכמעט גרם לתאונה, ההוא שאמר ככה וההיא שנהגה אחרת. כל מיני אירועים, דיבורים ושמועות שברגיל מעוררים ומטים עם המרכז הרגשי לכיוון השלילי, או סתם במעגלים, הולכים ונעלמים, מוזרמים למקום לא נודע שאינו אני. תשובה אחרת לא פחות נכונה היא "ככה". זו התשובה שנתתי לחבר טוב כששאל אותי בתחילת דרכי כרץ אולטרה: למה? הוא הגיב בכך שכל תשובה אחרת לא היתה מספקת אותו היות שלא היתה אמיתית. כך שגם "ככה" זו תשובה לא רעה בכלל, עובדה!
אז למה לרוץ את הספרטתלון?
הפעם הראשונה שרצתי אולטרה מרתון, היתה בשנת 2007, במרוץ פרו-ספורט (Pro-sport) למרחק של 53 ק"מ שנהֶגה והוקם על ידי קרן גולדבלט ואולי מעט יודעים שזאת נעשה בשיתוף מלא עם דיוויד ארז. היה מדובר במרוץ האולטרה הראשון בארץ וכמו שנאמר "מאז הכל היסטוריה", אמנם מרוץ זה נעלם מהשטח, אך ענף האולטרה שנבט ממנו משגשג ופורח, בוודאי מבחינת כמויות הרצים.
"עבורי לפחות מדובר באי של שפיות בעולם די מוטרף" | צילום: נועם פז
זו היתה הפעם הראשונה שהתוודעתי למרוצי אולטרה ובחיפוש באינטרנט מצאתי אתר ספרטני משהו, של מרוץ הספרטתלון. משהו באתר הפשוט וחסר הגינונים, פרט לי על מיתר הרצון. בהבזק של שבריר זמן, היה ברור לי שבמרוץ הזה אני חפץ ואותו אני רוצה. יש המון מרוצי אולטרה בעולם, מעניינים, מאתגרים יותר או פחות אך משהו בספרטתלון פרט לי על מיתר פנימי. ניגן לי ניגון אליו חיכיתי מתמיד, אם מותר לעשות פרפראזה על מילות השיר "בלדה על סוס עם כתם על המצח".
הסתבר לי שהאגדה על פידיפידיס, כמי שרץ ממרתון לאתונה כדי להודיע שהיוונים נצחו את מלך פרס כורש, התמוטט ומת, היא אגדה מצוצה מן האצבע, שנולדה כ-670 שנה לאחר קרב מרתון (שהתרחש ב 470 לפנה"ס), כמענה יחצנ"י משהו לפרסומים מוגזמים של הרומאים. ממש ספין של פעם. עובדה מוכחת היא שהרודוס, מגדולי ההיסטוריונים, תיעד בכתביו שלקראת קרב מרתון, פידיפידיס נשלח מאתונה לספרטה לשם בקשת עזרה ממלך ספרטה והגיע ביום למחרת. כלומר בין 24 שעות ושנייה ל- 48 שעות פחות שנייה.
ג'ון פודן שהיה קצין בחיל האוויר של הוד מלכותה, חובב היסטוריה ורץ מוכשר, ביקש לבדוק אם מדובר באגדה או האם הדבר אפשרי וככל שכך הרי התיעוד יקבל חיזוק לאמיתותו. ג'ון ניסה לשחזר את ריצתו של פידיפידיס והצליח לעשות כן בניסיונו השני שנערך בשנת 1982. בשנת 1983 נערך הספרטתלון הראשון ומאז מתקיים כל שנה ביום שישי האחרון שבחודש ספטמבר, אז חושב שפידיפידיס ביצע את הריצה ההיסטורית שלו לספרטה. נאמנים להיסטוריה, לפיה פידיפידיס לא קיבל בסוף ריצתו הגבורתית דבר פרט אולי לנאד מים או יין ואף נמצא מקבל תשובה שלילית ממלך ספרטה, גם המשתתפים כמו פידיפידיס ואפילו הזוכים אינם מקבלים אלא להוקרה וכבוד. אין פרסים כספיים, למעשה אין פרסים כלל.
הסיפור ההיסטורי והערכים של הספרטתלון משכו אותי כמו עש לאש, כפי שאכן אירע בשנת 2012 אשר נאמר לי על ידי המארגנים של הספרטתלון כי היה החם ביותר במשך 30 שנות קיומו (אז).
"הזוכים אינם מקבלים אלא להוקרה וכבוד. אין פרסים כספיים, למעשה אין פרסים כלל" | צילום: נועם פז
למה לרוץ את הספרטתלון בפעם הרביעית?
באמת זו שאלה שגם אני שאלתי את עצמי ולאחר שסיימתי בשנה שעברה, אמרתי לעצמי ואפילו לנשיא עמותת הספרטתלון שלא אגיע בשנת 2016. החיים תובעניים, אין די זמן להתאמן ועוד כהנה וכהנה עניינים. אבל כשההרשמה נפתחה, משהו הנץ שוב. משהו בקע ונבט מעל לכל השיקולים למה לא לרוץ והנה אני רשום שוב ועומד להשתתף בפעם הרביעית במרוץ הספרטתלון. עבורי לפחות מדובר באי של שפיות בעולם די מוטרף. אי שבו אנשים חוזרים להיות בני אדם. אי שבו מי שמשתתף מוקף באנשים שרק רוצים לעזור, שהרצים האחרים אינם רואים ברץ האחר מתחרה אלא אח רע למסע. אני פשוט מעוניין לחזור לחוות שוב את התדר הטוב החיובי הזה שיש בספרטתלון, לפגוש את האנשים שמקיימים אותו, את המתנדבים שעוברים גם אם לא רצים אולטרה משלהם, רובם מדלגים בין תחנות וגם הם ערים שעות רבות ללא הפסקה. אז למה בפעם הרביעית ? כי אני מעוניין לחוות שוב את הטעם הטוב שבבני האדם לפרק זמן ממושך, ללא שהיות וללא תהיות.
