רן אפק מנסה לברר את ההנחה הרווחת שאנשים שמשתתפים בתחרויות ריצה הם אנשים תחרותיים. האמנם?
מאת:רן אפק
במרוצים הגדולים האחרונים שנערכו בישראל ניתן היה להבחין בכמה תופעות ראויות לציון. האחת, היא שישנם רצים שעל החולצה שלהם כתוב: "להתחיל לרוץ הכי מהר שאפשר ואחר כך להגביר לאט, לאט". הומור זה מקורו בספר עליסה בארץ המראה של לואיס קרול. שם המלכה אומרת לעליסה, אם תרוצי בכל כוחך תישארי במקום, אבל בשביל להתקדם עלייך לרוץ פי שתיים יותר מהר. גישה זו מצוטטת רבות בבית ספר למנהל עסקים, ונחשבת אבן בסיס לעסקים הרוצים להתפתח. אך האם היא באמת טובה לריצות ארוכות?
"להתחיל לרוץ הכי מהר ואז להגביר" צילום: Thinkstock
כיתוב זה הינו אולי מצחיק, אבל למי שחושב עליו ברצינות הוא משפט מטופש ומסוכן, שכן מאוד לא רצוי לרוץ הכי מהר שאפשר, אלא אם כן רודף אחריך מחבל או אריה. הדבר דומה לאמירה הפופוליסטית המיוחסת לניטשה: "מה שלא הורג מחשל". גם אמרה זו, מסוכנת במיוחד אם היא נבחנת במבחן הבדיעבד: "רגע… טוב, אז לא מתתי מהחויה הזו. אם כך אחלה – סימן שהתחשלתי". הכרתי מפקד בצבא שהיה נוהג להגיד את זה לטירונים שלו, לפני שהיה מטרטר אותם. לימים, הוא הלך לקורס קצינים ושם לצערי הוא לא התחשל.
עוד כתבות בנושא
הפייסרים רצים מהר מדי
תופעה נוספת במרוצים היא הפייסרים. קצב הריצה הממוצע שלי הוא 1:35-1:45 לחצי מרתון, אולם רק מאמצע מרחק המסלול או בשליש האחרון, אני מצליח לעקוף את הפייסרים של 1:50 ושל 1:55. מדוע הם רצים כל כך מהר בהתחלה? האם יכול להיות שבריצה בקצב כזה, הפייסרים כבר יודעים שאנשים כמותם, שרצים קרוב לשעתיים, בדרך כלל פותחים מהר מדי ונחלשים לקראת הסוף, ולכן הם גם פותחים מהר מדי לקצב המוצהר שלהם. אציין כי מעולם לא בדקתי האם אותם פייסרים אכן עמדו בסופו של מרוץ בזמן שהצהירו עליו, אבל ידוע כי אצנים רציניים עושים נגטיב ספליט. קרי, החצי השני של הריצה שלהם, מהיר יותר מהחצי הראשון.
הרצים הכי מעצבנים במרוץ עושים ההיפך מאותו נגטיב ספליט. אלו פותחים בריצה מהירה מאוד, חוסמים לרצים המהירים יותר את המסלול ומתפגרים להם בהמשך הדרך (כך אני מקווה). אבל אולי זו בעיה המאפיינת את הרץ הישראלי המצוי, יותר מאשר את הרצים במרוצים אחרים בעולם?
באופן כללי, ניתן לחלק את הרצים במרוצים ל-3 קבוצות. אלו ששואפים להגיע ראשונים, הכי מהר, לעלות על הפודיום או לפחות לשפר את התוצאה האישית שלהם. הם עובדים בדופק מקסימאלי ונראים סובלים סבל נוראי כל הדרך. הקבוצה השנייה היא מרבית הרצים, אצנים טובים באמצע הדרך, שרואים בריצה הנאה והפנינג, ולא כלי להתגבר על תחושות מחסור ונחיתות. הם רצים בהנאה, עם מוזיקה ועם חיוך וחלקם אף עוצרים לעזור לאלו שנוהגים להתמוטט להם באמצע הריצה. לבסוף יש את הרצים המתחילים. אלו שרצים לאט ואף הם לא ממש נהנים מהריצה, אלא רק מהידיעה שהם יגשימו את האתגר שלהם – לסיים את המסלול. גם הם סובלים כל הדרך, אך משום מה הסבל שלהם מעורר הרבה יותר אמפטיה מאשר לאלו הרצים המהירים.
אם אתם סובלים בריצה – משהו לא בסדר בה צילום: Thinkstock
למה בכלל לשפר את המהירות?
אין זה סוד שבמרוצים גדולים האדרנלין וההתרגשות גורמים לכולם לרוץ יותר מהר. זאת למרות שהעומס על המסלול אמור לכאורה להאט את הרץ ולהפריע לו להגשים את יכולותיו. אבל, בראייה של מבחן השנים, מה היתרונות שגלומים לרץ מהשיפור במהירות? במיוחד כאשר ברור הוא ששיפור מתמיד במהירות הריצה מגדיל באופן אקספוננציאלי את הסיכוי לפציעות?
לקרוביו וחבריו של הרץ, שאינם רצים, אין כל משמעות להבדל בין תוצאה של 1:30 לבין תוצאה של 1:40, בעוד כל שיפור של דקה בתוצאה, דורש ממנו מאמץ מטורף לאורך כל המסלול. לעומת זאת, לחבריו הרצים, שיפור של דקה בתוצאה יביא לאמירה כמו: "כל הכבוד, תותח!", שתשכח מייד לאור הגאווה או האכזבה של חברו מהתוצאה האישית שלו עצמו , באותו המרוץ.
גם אימוני ריצה בקצב הטבעי של הרץ מביאים לשיפור במהירות הכללית. אמנם לא כל כך מהר כמו אימוני ריצה אינטנסיביים, אינטרוולים ועומסים גבוהים, אשר הם הם הגורם העיקרי לפציעות. אני מכיר רצת מרתון, שרצה באימונים באופן קבוע בקצב של 5 וחצי דקות לקילומטר. את תחרויות המרתון הרבות שלה היא מסיימת באיזור ה – 3 וחצי שעות, ותוך כדי המרתון היא נוהגת לצעוק למתחרים האחרים: "תחייך, תהנה, אחרת למה אתה רץ?".
אז אם השתתפת כבר בכמות יפה של ריצות ואינך מבקר קבוע בפודיום ואם אתה סובל בריצה, אז משהו מאוד לא בסדר בריצה שלך. פסיכולוגיה אינה התחום של כותב המאמר, אבל פציעות ספורט הן כן. אנשים אשר מעמיסים על עצמם עומס חריג וגבוה בריצה, מגדילים לעין שיעור את ההסתברות שלהם להיפצע. הן בגלל שריצה מעל לקצב הטבעי והנוח, גורמת לעומס לא רצוי על הגוף, השלד והשרירים, והן משום שעייפות שבאה עם מאמץ גבוה מיד לאורך זמן, גורמת לחוסר ריכוז ולתאונות.
לסיכום, מי שרץ מהר מדי בתחרות, קשה לו לחייך, ואם הוא לא מחייך, יכול להיות מאוד שהוא יבכה בקרוב. אז רוצו בקצב הטבעי שלכם ובבטחה, תיהנו מהאווירה ומהחוויה, ולו רק בכדי שנוכל להיפגש שוב, גם במרוץ הבא.
31.3.2014
רן אפק מאמן מטעם איגוד מאמני
הספורט המקצועני האמריקאי
הספורט המקצועני האמריקאי
