מיד בסיום אותה פגישה טיפולית יצאתי לאימון ריצה. מטופלים חושבים שכשהשעון מראה על סיום השעה נגמרת הפגישה. מה שהם לא יודעים, הוא שפעמים רבות הטיפול איתם ממשיך במחשבותיי. במיוחד בזמנים בהם אני רץ, אני מוצא שזה זמן נהדר לחשוב על מה שהתרחש בטיפול. באותה פגישה עלתה השאלה: "אז לאחר שיש מודעות לקשיים ולדפוסים הלא מסתגלים שהם יוצרים, מה עושים הלאה? איך מתרגמים זאת לשינוי בשטח?".

נאבקתי לא להסתכל על שעון הריצה כל כמה צעדים | צילום: thinkstock

עוד כתבות פסיכולוגיה בשוונג
מה המשמעות שהריצה יוצקת לתוך החיים שלכם?
על מה אתם חושבים בזמן ריצה כל כך ארוכה?
מה מקומה של הפעילות הגופנית בבריאות הנפש?

יש שאומרים שהדבר המשמעותי ביצירת מודעות בטיפול הוא שמודעות מאפשרת לאדם לבחור וכל עוד אין מודעות, הבחירה, כצפוי, מוגבלת יותר. עניתי שלפעמים הבחירה לפעול אחרת מהרגיל מתחילה בחדר הטיפולים, בקשר הטיפולי. אנשים הם אותם אנשים. את מי שהם בעולם החיצוני הם מביאים גם לקליניקת הפסיכולוג. מכאן האמירה ששינויים שמתרחשים בחדר הטיפול, ובקשר בין המטפל והמטופל, באפשרותם להיות מתורגמים גם מחוצה לו. כלומר, כאשר שמים לב למשהו שקורה בטיפול, גובר הסיכוי שנשים לב לכך גם מחוצה לו, ואז התהליך יהיה מוכלל גם על המציאות החיצונית. כך מתרחב הפתח ליצירת שינוי.

המאבק עם המבט בשעון

ומה לגבי ריצה? האם מודעות המתפתחת במהלכה, באפשרותה לפתוח מרחב לשינוי גם בחיים שמעבר לריצה?
ואיך דחיית סיפוקים קשורה לכל זה?

אז, כאמור, יצאתי לאימון אינטרוולים. מקטעים של 800 מטר מהירים ובין לבין ריצה קלה. זה היה יום חם. חם מאד. אפשר לומר שסבלתי קצת במהלך המקטעים המהירים. ואז חשבתי שצירוף המלים "ספורט סבולת" מכיל את משמעותם – "לסבול את". מצאתי את עצמי נאבק לא להסתכל על שעון הריצה כל כמה צעדים, כמבקש לראות שהמרחק אוטוטו מסתיים. אמרתי לעצמי לחכות עם המבט לשעון עד שאעבור את עמוד התאורה הקרוב. וכשהגעתי אליו החלטתי לחכות עד לסיום השביל. בשלב מסוים החלפתי אסטרטגיה והתחלתי לספור צעדים, אמרתי לעצמי: "כשאגיע ל-50 אסתכל בשעון". והדחף להגניב מבט קטן רק הלך וגדל. אבל לא נכנעתי לו. כי 800 מטר בהם מביטים בשעון כל רגע, הופכים הרבה יותר ארוכים, והרבה יותר קשים. אגב, גם המנוחה, אם מסתכלים בה בשעון כל הזמן, הופכת קצרה הרבה יותר ו-"מנוחתית" הרבה פחות.

כשמביטים בשעון כל רגע, האימון הופך הרבה יותר ארוך |צילום: pixabay

ואז חשבתי על זה שבעצם, הריצה הזו עסקה כולה בדחיית סיפוקים. אז כמה מלים על דחיית סיפוקים מזווית פסיכולוגית. אין סטודנט לפסיכולוגיה שלא מכיר את ניסוי המרשמלו לדחיית סיפוקים. בניסוי זה החוקרים הזמינו ילדים בני 2-4 לחדר וביקשו מכל ילד בתורו לבחור ממתק. החוקרים אמרו לילד שאם יצליח להישאר לבד בחדר מספר דקות מבלי לאכול את הממתק – יקבל שני ממתקים לכשישוב החוקר. שליש מהילדים הצליחו לא לאכול את הממתק, תוך שימוש באסטרטגיות שונות: עצימת עיניים, להסתובב בחדר, להריח וללקק מבלי לאכול. כעשור לאחר מכן חזרו החוקרים לאותם ילדים, וגילו שילדים שלא התאפקו קיבלו ציונים נמוכים יותר בציוני פסיכומטרי, ביכולת להתמודד עם לחץ, לשמור על יחסים בינאישיים וכו'. מסקנת החוקרים הייתה כי היכולת לדחות סיפוקים נרכשת בגיל צעיר ומשפיעה מאד על יכולתנו להצליח בעתיד. אגב, ככל הנראה שממצאי הניסוי לא מדויקים וישנם גורמים מתערבים נוספים, כגון מצב סוציו-אקונומי, אבל זה לדיון אחר.

למה צריך דחיית סיפוקים?

האמת היא שמהרגע שאנו נולדים אנו מתחילים לפתח מערכת יחסים עם דחיית סיפוקים. נכון, כתינוקות בני יומם, אין לנו דרישה כזו מהם. הם בוכים ואנו מיד רצים עם הבקבוק. אבל עם ההתבגרות אנו מתחילים לדרוש מהם להתאפק. לסיים את הארוחה לפני הטלוויזיה, להכין שיעורי בית לפני יציאה עם חברים, לאכול אוכל "אמיתי" לפני הקינוח.
במונחים של פרויד, ה-'איד' (החלק שבנו שרוצה הכל ועכשיו) פוגש את ה- 'סופר אגו' (החלק שמייצג את החוקים והסביבה), ועל ה-'אגו' מוטל תפקיד המגשר והמפשר בין השניים. תפקידו של האגו הוא לדחות את הסיפוק שהאיד מבקש כדי שיהיה מותאם יותר לסביבה החברתית בה אנו חיים.

אימון של דחיית סיפוקים גם לזירות אחרות בחיים | צילום: pixabay

ריצות למרחקים ארוכים, או כל ספורט סבולת אחר, דורש לדעתי, באופן אינהרנטי, דחיית סיפוקים. בהינתן הבחירה, אני משער שכולנו נעדיף את עקרון העונג על פני עקרון המציאות. העונג מיידי. המציאות דורשת פשרות. בריצה למרחקים ארוכים, ישנה כברת דרך שצריך לעבור על מנת לחוש את העונג. דרך שדורשת סבלנות, התמודדות עם חוסר נוחות, איפוק ועוד. כלומר, אין לנו אלא לפתח את היכולת שלנו להחזיק מעמד במאמץ ממושך. מה שנקרא – לדחות סיפוקים.

ולפתע עלתה בי אותה שיחה טיפולית (שכאמור, לא באמת הסתיימה). חשבתי על האמירה שהתנסות בשינוי בזירה אחת יש בה כדי לאפשר שינויים בזירות נוספות. אבל לשם כך צריך קודם כל מודעות. אז אולי ניתן להתבונן על האימון בדחיית סיפוקים שכרגע ביצעתי כאימון גם לזירות אחרות בחיים בהן אני נדרש לדחיית סיפוקים? כי אם הצלחתי בריצה הזו, אולי אצליח במקומות אחרים?

אני מרבה לחשוב על המושג הזה: פעילות גופנית כאורח חיים. ובהסתכלות רחבה יותר, אולי לא מדובר רק על היכולת להכניס פעילות גופנית לשגרה היומיומית שלנו. אולי פעילות גופנית כאורח חיים זה לא רק תיאור של חיינו, אלא זירת התנסות שממנה ניתן להכליל גם על זירות נוספות.

אז בסוף האימון שבתי לקליניקה, ורגע לפני הגעתו של המטופל הבא, פתחתי שקית מרשמלו…

אמיר וייס | פסיכולוג קליני מומחה ורץ חובב למרחקים ארוכים