עם סיום שירותו הצבאי ירד רועי מזרחי, 25, בן קיבוץ גבים שבעוטף עזה, דרומה כדי לעבוד בתחום החינוך בערבה. הוא כבר החזיק בידו את כרטיס הטיסה שייקח אותו לטיול הגדול במזרח ורגע לפני החליט להגיע לבקר חברים בשדרות. אלא שאז בדיוק נשמעה ברחבי העיר אזעקת צבע אדום ובסביבתו של רועי וחבריו לא היו מיגוניות להימלט אליהן. כדי לא להישאר חשופים תחת כיפת השמיים הם נמלטו למטבח של פיצרייה קרובה ושמעו את היירוט של רקטת הקסאם מעל ראשיהם.
"הפכתי לאדם שלא מסוגל לטפל בעצמו" | צילום: באדיבות רועי מזרחי
על פניו עבור מי שגדל בקיבוץ בעוטף ונחשף לירי קסאמים מרצועת עזה מגיל 8, אותו אירוע בשדרות לא אמור היה לשנות הרבה, אלא שהמטפלים של רועי הסבירו שזה בדיוק מה שגרם לכוס המים שלו, המלאה גם כך, להישפך. "זה היה הרגע שבו התפרצה אצלי הפוסט טראומה", נזכר רועי. "ובתוך שלושה שבועות מאותו מקרה הפכתי לאדם שלא מסוגל לטפל בעצמו".
רועי ביטל את הנסיעה המתוכננת ועבר להתגורר בממ"ד בבית הוריו בגבים, שם אימו ואביו גידלו אותו מחדש ממש כאילו זה עתה נולד: הם האכילו אותו והלבישו אותו, ועשו עבורו בעצם הכל. "ההידרדרות היתה מאוד מהירה", מתאר רועי. "ולא הייתי משותק מבחינה פיזית, הכל היה נפשי. חשבתי שאם אעשה דברים, כמו לגעת בכוס שלא עשויה זכוכית, העולם יגיע לסופו. וההתקדמות היתה איטית והכדורים הפסיכיאטריים שלקחתי לא באמת עזרו".
ומה קורה בנקודה הזו בחיים שלך?
"יום אחד אבא שלי החליט שלא משנה מה אנחנו יוצאים לרכיבה. עד אז לא הצלחתי להתלבש והסתובבתי בבית במשך חודשיים בתחתונים. ההורים שלי ידעו שאני אוהב רכיבה עוד מהימים שגרתי בקיבוץ יטבתה בערבה, שם התאהבתי ברכיבות השטח. הם גררו אותי להתלבש, לשים את הקסדה בעצמי תוך כדי מלחמה ויצאתי לרכיבה אחרי כמה חודשים שהייתי בבית בלי תזוזה".
היום הוא עובד עם עמותת לקידום בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות דרך האופניים | צילום: באדיבות רועי מזרחי
איך הרגשת באותה רכיבה?
"היה לי קשה מאוד מבחינה פיזית. יצאנו לשעה של רכיבה לכיוון קיבוץ דורות וכשחזרנו חייכתי. קיבלתי זריקת עידוד וביטחון, בדומה למה שהכדורים עושים לי, ופתאום התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי קודם וההורים שלי ניסו למתוח עוד קצת את הגבול. ניסיתי לאכול בעצמי עם מזלג ויצאתי לעוד רכיבה. ושוב חזרתי עם חיוך וכבר אכלתי לבד. הבנו שהרכיבה היא הטיפול היעיל ביותר עבורי והתחלנו לחבק אותה. ראינו שיפור יומיומי עד שהגעתי לרמה שהייתי עצמאי כמעט לגמרי".
לפני כשנה עבר רועי להתגורר עם שותף, חבר מתקופת השירות הצבאי, בתל אביב. את העבודה הראשונה שלו בעיר הגדולה ארגן עבורו חבר בבר של שייקים טבעוניים, עד שחברה אחרת מיטבתה צחקה איתו שמחפשים עובד בחנות אופניים. רועי החליט ללכת על ההזדמנות והתחיל לעבוד שם כמוכר.
"במהלך העבודה שם הבנתי שאני רוצה להתמקד בעולם האופניים, בדגש על תחום ההדרכה והאימון. עברתי את זה והצלחתי לטפל בעצמי בזכות האופניים, בלי שנציג של ביטוח לאומי אמר לי לעשות את זה. אז אם עליי זה עבד, למה שזה לא יעבוד לאחרים?", מסביר רועי. "יצאתי לקורס מדריכים והיום אני עובד עם עמותת 'מסלול' שבאה לקדם בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות דרך האופניים".
במהלך עבודתו בחנות האופניים מצא רועי גם את קבוצת הרכיבה x-team, שבמסגרתה הוא מתאמן כבר שנה ועשרה חודשים. הוא מספר שמהרגע הראשון הצוות המקצועי שם סיפק לו את כל העזרה והליווי שהוא צריך, לצד הבנה והתאמה למצבו הייחודי.
"סביר להניח שהייתי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי אילולא האופניים" | צילום: באדיבות רועי מזרחי
היום רועי מוגדר כנכה נפגע פעולות איבה, אבל זה לא מפריע לו לכבוש עוד ועוד פסגות בזמן הקצר שלו בעולם הרכיבה. רועי זכה במקום הראשון בתחרות כביש קריטריום בשוהם והוא מכוון למקום הראשון באליפות ישראל למסטרס שתתקיים יום אחרי יום ההולדת שלו, גם בנג"ש וגם בכביש.
"המטרה היא לייצג את המדינה ולהתחרות ברמה הכי גבוהה שאפשר בארץ", מצהיר רועי, שכל כולו נתון לרכיבה ולהדרכת בני הנוער. "אבל בעיקר להצליח להגיע לאנשים שצריכים עזרה והדרכה בזכות האופניים. זה מה שעזר לי וזה מה שאני מאמין בו. לצאת ופשוט לרכב".
אם לא היית מוצא את האופניים איך היו נראים החיים שלך?
"סביר להניח שהייתי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי אילולא האופניים. הכל בזכות ההורים שלי שפעלו על פי תחושת הלב שלהם".
