טריאתלון נשים בשנת 2011 היתה עוד תחרות שקפצה לי על לוח התחרויות בשוונג. הסתקרנתי ונכנסתי לאתר הבית.
מצאתי את עצמי קוראת. ושוב קוראת. מתאהבת בסיפור האישי. מתאהבת ברגע, בסוזי דבוסקין. ברוח שלה, בעוצמה, בסיפור הנשי, במקום שבו נולדה התחרות הזו, ביכולת שלה להמשיך את המסורת, לשמר את החוויה, להכניס את כולנו לעולמה, לפתוח לנו דלת רחבה אל הנסתר מעיננו. לגלות את עצמנו, לפעמים מחדש. מתבוננת בגלריית התמונות, והתרגשות קלה מציפה אותי. האם אני יכולה? "כל אחת מנצחת" כתוב שם. בכל גיל, בכל משקל, בכל מצב גופני. "כל אחת מנצחת". גם אני?!
"גומעת את כל הסיפורים האישיים ומפנימה את כל הכתבות והמאמרים" | צילומים: אלבום פרטי
כתבות נשים נוספות בשוונג
לאיזה ציוד זקוקה הטריאתלטית המתחילה?
11 טיפים לשחייה בים שאת חייבת לדעת
גירל פאואר: 10 מרוצי נשים מדליקים בעולם
אבל אני יודעת רק לרוץ ולקפוץ ראש למים. הרכיבה שלי מסתכמת ברחבי הקיבוץ, מהכלבו לבתי הילדים וחזרה הביתה. מתבוננת שוב בגלריית התמונות. גומעת את כל הסיפורים האישיים שוב ושוב, מפנימה את כל הכתבות והמאמרים. מתמכרת לסיפורים. לתיאורים. "טוב לנשמה", "זמן איכות עם עצמי", "כוח נשי", "הישג נשי", "לעשות בשבילי". כן? אני יכולה? אני יכולה!
2016. שישי במספר. אותה הגברת. אותו החודש. אותו המקום. הכול אותו הדבר – ובכל זאת כל כך שונה. השנה מרגשת במיוחד. חמש חברות מהקיבוץ שלי (רמת הכובש) לוקחות חלק בתחרות על קו הזינוק לצידי. עבור ארבעתן זו תהיה הפעם הראשונה. זו שאחריה כבר אין דרך חזרה. הנשמה התמכרה. זה כל כך לא מובן מאליו להחליט לעשות בשביל עצמך. והן החליטו. סימנו מטרה וסללו לאט לאט את הדרך אליה. אני מלאת הערכה וגאווה בהן. זו המשמעות האמיתית של התחרות הזו. הדלת שנפתחת לכמה שעות, עבור כל אחת מאיתנו. לטעום. לחוות. לצאת לרגע משגרת היום שלנו. להיות אך ורק, אנחנו.
"הן ואני בחרנו להיות כאן עכשיו". הילה לביא
גם הן מגיעות אחרי יום עבודה מחוץ לבית. דניאל תלמידת תיכון, ורינת רק ילדה לפני 3 חודשים. ובכל זאת הן כאן. בוחרות להרגיש מאותגרות. ספורטאיות. יפות. מאושרות. לשחות. לרכוב. לרוץ. במשך מספר חודשים התאמנו לרגע הזה. חלקנו בקבוצה, חלקנו לבד. העלינו עומסים, שיפרנו טכניקה, תרגלנו והתרגלנו. ואם אפרוט לכם יותר את המנגינה הזו, הקסם שקורה באימונים. מתחיל בחיוכים. כולן מחייכות. הן ואני בחרנו להיות כאן עכשיו. כולן מפרגנות. מעודדות. תומכות. המלים הטובות ממלאות את חלל האוויר. חיבור קסום של אישה לאישה. הקסם הנכון. לא הקלישאה.
השחר עלה והבטן מתהפכת. משננת וזוכרת את המטרה. העשייה. להחזיר לגוף את תחושת המסוגלות, ההצלחה. יאללה קדימה! אנצח את השדים. אנצח את הרופאים. יוצאות לדרך, שיחת חולין ברכב על מה צפוי לנו, ואיך הים? סערה נפשו של הים בהלימה מוחלטת עם שלנו. המסלול משתנה, במקום קטע שחייה, שוב כבשנה שעברה נחמצן את רגלנו עד כלות, בריצת גלים מהירה.
"חיבוק גדול של אושר ושמחה"
מתייצבות על קו המים. שטח ההחלפות מוכן. קופאות מקור. נרטבות קצת. נשימה ארוכה. קופצות למים. וזהו שם הכול מתחיל. גלגל נהדר החל את מסלולו. גלגל מלא באוויר ובאנרגיות טובות. המשפחה והחברים בקהל. מריעים וקוראים. בכל פעם שפוגשים זוג עיניים מוכר לאורך המסלול ההתרגשות עולה ומציפה. מדלגות מהמים. שטח החלפה. אל האופניים. שטח החלפה. זהו – הגיעה הריצה. מאמץ אחרון וזה שלנו. של כולנו. קו הסיום שבאופק מגביר את פעימות הלב.
כל אחת יכולה, וגם אנחנו. עכשיו לבד. עכשיו חלק מכולן.
לאורך כל היום המופלא הזה עטפה אותי תחושת גאווה, תחושת הצלחה. מביטה בנשים שסביבנו, בחברות, בנשים המתחרות. רוכבות ושוחה אחריהן. מודות על הזכות להיות חלק מהמופע המרשים הזה. חוצה את קו הסיום ובודקת מי כבר סיימה ומי עוד על המסלול. כולנו כבר כאן. חיבוק גדול של אושר ושמחה. קפה קטן, שיח עם בני המשפחה – והחלטנו, מתייצבות שוב בשנה הבאה!
"הזמן שלכן הגיע והוא נכון יותר מתמיד"
ועכשיו – מזמינות גם אתכן, אלו שקוראות, שרוצות ואולי קצת חוששות. הזמן שלכן הגיע והוא נכון יותר מתמיד. אם את לא רוכבת, רוצי. אם את לא רצה, שחי. לכל אחת מכן יש מקום ותפקיד ביום הזה. לא חייבים להתחרות בכל השלשה, לפעמים מספיקה טעימה קטנה כדי להצית את הלהבה. מביטות בתמונות, ברגע המיוחד שעבר ונצרב. מביטות בגאווה. מביטות בהצלחה. מקוות לפגוש גם אתכן על קו הזינוק בשנה הבאה… כל אחת יכולה!
היו ונהנו: גליה עמיאל, דניאל בל, שרון אביאל, ג'נט מיכאלי, רינת אבישר והילה לביא.
