הנה חידה שהגיעה היישר מטיולי התנועה: 'היעד הבא הוא הכדור, היעד הבא הוא השביל, מה היעד הבא?' כל תשובה שתינתן לא תתקבל, אלא אם כן נאמר בראשיתה : 'היעד הבא הוא-'
מאת:תמי ששון
כיצד נקבעים היעדים? ובכן, אין באמת שום קשר בין המושגים המוגדרים כיעד, אין שום קשר בין התשובות לשאלה, כל עוד התשובה ניתנת ע"פ המבנה הנ"ל. נסו זאת באימון המשותף הבא שלכם.
אזהרה: זה יכול להעביר לכם כמה ק"מ, או להותירכם לבד באמצע הפארק. שכן, התרגיל אינו מומלץ לבעלי עצבים רופפים.
אז מה היעד הבא שלך? שאלה הנשאלת בכל מפגש בין שני ספורטאים חובבים ככל שיהיו. התאמנת לקראת מטרה מסוימת – ומאותו הרגע אתה עובר ממטרה למטרה, מיעד אחד למשנהו.
ידידי א', למשל, חזר נרגש ממרתון רוטרדם, ובסיומו של דיווח מעורר חשק, סיכם את השיחה כך: "עכשיו ננוח קצת, ונחליט על היעד הבא."
השאלה היא, למה בעצם? למה אני צריכה יעד? תכנית? מאמן? קבוצה? למה אי אפשר פשוט, לרוץ?
אז זהו, שאפשר, ובחצי השנה האחרונה אני חלק מהזן הזה של הרצים: ללא יעדים, ללא תכניות, ללא מאמן וללא קבוצה. פשוט רצה. כי אני רוצה. כי אני יכולה.
הנקודה הקריטית היא מה יגרום לי לעמוד ביעד העיקרי שלי – פשוט לרוץ? מהיכן המוטיבציה? מתברר שיש מוטיבציה. ואפילו כמה כאלה.
לכבוד יום העצמאות – תנו כבוד לרצים העצמאיים, ולעשר המוטיבציות, שלי לפחות:
1. משקל. כמה נכנס, כמה יוצא, מה נכנס, מה יוצא, העיסוק הזה ממכר. כוח הרצון שהתפתח באימונים אינו מותיר מקום לקיצורי דרך: אם אקצר את האימון שלי, אם אתפנק ואשאר במיטה, אתייסר על כך בכל ביס שאכניס לפה. אני עדיין מחכה לרגע בו כוח הרצון שאינו מאפשר לי לסיים את האימון כשהשעון מראה 16.800 ק"מ ולא 17 עגול – יהיה לצידי מול העוגייה השנייה, זו שאני לא מצליחה לעמוד בפניה. המוטיבציה לשמור על המשקל, על הגזרה, היא המוטיבציה הראשונה במעלה.
2. שיזוף. יוסי מלמן מדבר בספרו "אוטוביוגרפיה של ריצה" על סטיכייה – תוצר לוואי של תהליך, גם אם לא היה זה התוצר הצפוי המתוכנן. הוא מספר על ייסוד "ארץ האופניים הישראלית" – ה'משולש' – כתופעה סטיכית לחיפוש אזור בטוח לרכיבה. תופעה סטיכית של הריצה היא השיזוף, למרות שאינו כולל את כל האזורים הדרושים. אז מה, אז מה עם נעילת סנדלים חושפת כפות רגליים לבנבנות כשל מיץ פטל הארנב, ורגל שזופה מהקרסול ומעלה. המוטיבציה השנייה שלי היא – השיזוף, ויפה שעה אחת קודם. הקיץ כבר כאן.
3. חברה. כמו בכל קבוצת השתייכות, גם כאן נעשתה טרנספורמציה של המושג 'חברות'. עם השנים רשימת החברים הפכה להיות ברובה הורים ממערכות החינוך של הילדים– וכעת עוד מעבר: על מנת שלא יתייחסו אלי כאל מטורללת כל הזמן, אני חייבת להקפיד ולהיפגש – רצוי לריצה משותפת – עם חברצים. לידם – אני יכולה להרגיש נורמאלית. עם הזמן רוב חיי החברה מתנקזים לתחום זה, וזיכרון הנייד שלי מלא בשמות ולידם התואר 'רץ', 'רצה'. המוטיבציה השלישית שלי היא החברה, כי מי עוד יכול להקשיב לכאביי קצביי ונפחיי.
4. עדיין רצה? כבר דובר רבות על אותה תהייה המגיעה מהסובבים, את עוד בריצות?? האם הג'וק טרם יצא לי מהראש. האם אני עדיין רצה, כאילו טרם הגעתי ליעד. המחשבה, שלא אוכל לענות לשאלה זו בתשובה המצופה ממני מביכה למדי. שלא לומר מאכזבת. אותי, ברור שאותי. אני עדיין רצה- זו המוטיבציה הרביעית שלי, והיא ממש גבוהה. בכל זאת, גדלתי על "מה יגידו."
5. בגדי הריצה החדשים. מאחר ובחיפוש בארנק גיליתי כי כרטיסי המועדון שלי הם בעיקר לזכייני נייקי ואדידס, ופחות לקסטרו ודומיו, קבלתי הוכחה למה שהרגשתי כבר מזמן: אני מעדיפה לקנות בגדי ריצה. ובמחשבה על ניצול בגד ריצה שעלה 250 שקלים ונלבש 50 פעם, אל מול ניצול חולצה חגיגית שעלתה מחיר דומה ונלבשה פעמיים – אין ספק ניצולו של מי על העליונה. ביקור חוזר באדידס, או באתר ההזמנות החביב עלי באינטרנט – זו המוטיבציה החמישית שלי. ומה לעשות, יש כאן גם עניין מגדרי.
בגדי הריצה החדשים. זה עניין מגדרי. (איור: מאיר מירב)
6. מנוחת צהריים. נכון, לא כל אדם זוכה לפריבילגיה, בסיסית מבחינתי, זו. מאחר ואני זכיתי לכך, אני בטוחה כי אין טעם מתוק מטעמה של מנוחת צהריים ביום בו השכמתי קום לריצה בחסות הזריחה. אחד הרגעים המתוקים במיוחד הוא אותו רגע בו אני משנה את השעון המעורר מארבע וחצי a.m לארבע וחצי p.m. חשוב לזכור כי אימון ארוך במיוחד עלול לשבש את המנוחה מבחינה אדרנלינית, והנה עוד סיבה לכך שמותר לרוץ גם סתם כך, ולא להקרע ב"ארוכה". מנוחת הצהריים שלי – היא המוטיבציה השישית שלי, ולפעמים היא הדוחפת אותי כבר בבוקר מוקדם מהמיטה.
7. דוגמא אישית לדור העתיד. שלושת אלה הפרטיים, ועוד אלה הפוגשים אותי יום יום, ומן הסתם סופגים את ערכי העיסוק בספורט – התמדה, נחישות, כוח רצון, בריאות נפשית וגופנית, ובעיקר – הנאה מעשייה בה איני מצטיינת. כי הרי זו גדולתו של תחביב – מותר להיות ממש גרוע. הדוגמא האישית, ואפילו המשפט שלהם בבוקר כשאני מעירה אותם נוטפת זיעה תוך כדי מתיחת הארבע-ראשי, 'אל תתקרבי אלי אחרי ריצה', זו המוטיבציה השביעית שלי.
8. מה עוד אפשר לעשות בזמן הזה? לא בטוחה שאני זוכרת. אם אקח בחשבון את 8 שעות האימונים השבועיות שלי, ואת שעות השינה שעלי להוסיף למכסה האנושית המקובלת על מנת לקיים שגרת אימונים זו, יסתבר שיחסית לאדם מן השורה יש לי הרבה פחות זמן לאכול – ואין הכוונה למנות החלבון הדרושות, ואפילו פחות זמן לבזבז כסף – ואין הכוונה לבגדי ריצה. ניצול יעיל וחיובי של הזמן – זו המוטיבציה השמינית שלי, ונראה לי שהיא בין החשובות ביותר.
9. כשאין יעד – כל יעד הוא יעד. כמו קומקום תה מהביל על פתיליה ביום חורפי, אני שומרת על הגוף מוכן ומזומן לכל יעד שיקרה בדרכי: ריצה מיוחדת באתר זה או אחר? רכיבה מאתגרת? משחה? ברור שאני יכולה, הרי אין לי תכנית אימונים שתפגע. מירוץ ש-ח-יי-בים להשתתף בו? הנה, תוך שבועיים אני מוכנה ומזומנה. הכל פתוח בפני, וללא מעמסה מיותרת גם אולי אצליח להימנע מפציעה, כך שאפילו מרתון בתכנית שמתחילה מהאמצע עומד על הפרק. כל יעד אפשרי, וזו המוטיבציה התשיעית שלי להמשיך להתאמן ללא יעד.
10. השלווה. לאחר שכמעט והתבצע בי פיגוע דריסה לא מכוון על ידי טרנזיט פועלים בשדה, בעודי מאזינה לאם.פי. ולא מודעת לסכנה הקרבה, נשבעתי שהמוסיקה היחידה אותה אשמע בריצה תהייה ציוץ הציפורים ומשק גלגלי המשאיות. השקט בו זכיתי מאז עושה פלאות. הריצה הפכה עבורי להפוגה, הפסקת אש בין או לפני קרבות היום-יום, רק אני עם עצמי ועם מחשבותיי. זמן לעיבוד נתונים ולניתוח מהלכים. זמן האיכות והשלווה הוא המוטיבציה העשירית שלי. ומי יודע, אולי בזמן הזה אמצא לעצמי איזה יעד לתקופה הקרובה.
אז מה היעד הבא שלכם?
יום עצמאות שמח.
כתבת יום העצמאות ה- 63: יום העצמאות ה 63 הצעות לסדר
תמי ששון– מתחילה הכי לאט שלה ואט אט מאיטה (ומסיימת בחיוך)
מאיר מירב- כשנשארים על המסלול – לגיל אין גבול!
