כשיצאתי מהחווה טל אחי הקטן הכיר לי את עולם האירועים הספורטיביים (שאתר זה כמובן הוא המרכז הגדול בישראל של אירועים אלו) וכך מצאתי דרך מקורית, מעניינית ומחדשת לשמור על כושר בצורה כיפית ומאתגרת כל פעם מחדש כאשר נרשמנו להמון אירועים וכמעט בכל חודש היינו נוכחים לפחות באירוע ספורטיבי גדול אחד
מאת:ליאב רוזנברג
האירוע הראשון היה ספינינג על הגג של מגדלי עזריאלי, כחלק ממרתון של 24 שעות של פספורט., כך, בשעה 23:00 התיישבנו על אופני ספינינג והתחלנו לדווש כאשר כל תל אביב פרושה מתחתינו במחזה מרהיב. לפתע הכושר הופך משני והחוויה תופסת מקום נרחב במהות של הפעילות הגופנית, האדרנלין מתפשט ובסיום השעה הרגשתי שאני יכול פשוט להמשיך לדווש עוד ועוד. החוויה הייתה כל כך עצומה שישר התחלתי לחשוב כיצד אני משלב את הרגשת האדרנלין הזאת עם ריצה שהייתה ונשארה הספורט החביב עליי מאז עזיבתי את החווה.
חודש שלאחר מכן, שוב הגעתי לגג של עזריאלי הפעם למרוץ המדרגות. שם החלטתי שהאירוע הבא בו אשתתף יהיה מרוץ ריצה מסוג כלשהו ו"הפור" נפל על מירוץ עין גדי. לראשונה חלום המרתון החל לרקום עור וגידים והחלטתי שאני אשתתף במקצה המאתגר ביותר שעין גדי יכול להציע מקצה חצי המרתון למרחק של 21 קילומטר.
כאן המקום להדגיש שההחלטה נפלה כחודשיים לפני המרוץ. בזכות יאיר קרני, שמלווה אותי בתחום הריצה, נערכנו עם תוכנית אימונים מוגדרת על מנת להביא אותי ליום המיוחל בצורה הטובה ביותר. התחלתי לרוץ מרחק של 10 קילומטרים ביום. לראשונה נוסף מרכיב חדש בריצות שלי והוא הזמן. זמן הריצה הוא מרכיב חשוב בריצות למרחקים ארוכים. התחלתי למצוא את עצמי דוחק את היכולת שלי עד כמה שאפשר בשביל להוריד עוד כמה שניות במרחקים שבהם אני רץ בשבוע האימונים שלי כשבהתחלה היה מורכב מריצות יומיות של 10 קי"מ וריצה שבועית אחת של 15 קילומטר. ככל שהתקרב יום המרוץ עלו המרחקים 10 קילומטר פינו עצמם במהרה למרחקים ארוכים יותר שיאפשרו לי להתמודד עם המרחק של 21 קילומטרים ביום המרוץ.
כאשר המרוץ התקרב החלטנו להפוך אותו לחגיגה משפחתית. ארזנו את עצמנו, אני וכל המשפחה שלי, לים המלח לסוף שבוע ששיאו אמור להיות מבחינתי במרוץ עין גדי. הגעתי יום לפני, לאסוף את ערכת המשתתפים במרוץ, ובמשך אותו סופשבוע אכלתי נשמתי וחייתי את הריצה.
מרוץ עין גדי – משהו באוויר המדברי גרם להתעלות רוח
בבוקר המרוץ נסעתי משטח המלונות לאתר ההזנקה. כל העצות של יאיר מהדהדות בראשי ואני מדמיין עצמי חוצה את קו הסיום. בהתחלה דווקא היה די כיף. משהו באוויר המדברי גרם להתעלות רוח ויחד עם מוזיקה באוזניים הרגשתי יותר חשק לרקוד מאשר לרוץ. ככל שהקילומטרים חלפו להם עלה גם הקושי וכאשר חציתי את קו עשרת הקילומטרים התחיל הקושי הממשי לתת אותותיו. כאבים התחילו להתפשט ברגליים ובקרסוליים ופשוט התחלתי לנדוד במחשבה למקומות אחרים שהריצה מאפשרת לנדוד אליהם. ההורים שלי ליוו אותי כל העת בצד הדרך ופשוט הייתי ממוקד בקו הסיום.
הרגע שבו חציתי את קו הסיום היה רגע מרגש מאוד. במהלך הריצה חשבתי המון על איפה הייתי ולאן אני צועד ואיך בכלל אני רץ 21 קילומטרים שזה מרחק לא נתפס עבורי. לכן, הרגע שבו סיימתי, היה פשוט לא נתפס. זה היה רגע משחרר באופן הזה שחציתי מחסום נוסף שהצבתי לעצמי. עכשיו הדרך יכולה להמשיך כי אחרי שעוברים חצי מרתון הצעד הבא המתבקש הוא מרתון. לשם היו עיניי נשואות כאשר חציתי את הסיום במועצה אזורית תמר במירוץ עין גדי.
כמו תמיד אשמח לקבל פניות הצעות והערות למייל [email protected] ותגובות כאן באתר
ליאב רוזנברג- בן
27 מתוגרר בתל אביב ולומד תקשורת שנה ראשונה יש לי 2 אחים מורן הגדול
הבכור וטל הקטן שאיתו השתתפתי בתוכנית, סהכ הימים שבילתי בחווה הם 101 יום
שהיו נקודת מפנה משמעותית מאוד בחיים שלי התחביבים שלי חוץ מספורט הם גם
מוזיקה וקריאה בספורט אוהב בעיקר ריצה וכדורגל
