סיפור מסעו של ראובן ברון עיוור בן 69 לפסגת ההימלאיה ההודית במסע טנדם יוצא דופן
יום אחד סיפר לי אהרון מרציאנו, מראשי קבוצת הריצה לעיוורים ורואים, שבחיפושיו אחר אתגרים לקבוצה בחו"ל, הוא נתקל בארגון הודי שמארגן מסעות אופניים להימלאיה – גם באופני טנדם לאנשים עם מוגבלות ראיה. ביקשתי שישלח פרטים לקבוצת האופניים שלי. אף אחד לא התלהב מהרעיון, ורק הסבירו לי שרוכבי אופניים הם בין האחרונים בשרשרת ההתחשבות של הנהגים ההודים, כך שהם הראשונים העלולים להיפגע.
מי בכלל חשב לרכוב בהודו? | | צילום: נאווה שוורץ
עוד כתבות אופניים
״חלמתי על הרגע הזה מאז שהתחלתי לרכוב"
טיפים לתזונה במהלך רכיבה על אופניים
מסביב לעולם ב-80 יום…על אופניים
הארגון ההודי ABBF שהוקם רק לפני שלוש שנים, שם לו למטרה להפעיל נכים בהודו בפעילויות ספורט שונות, כדי להעצים ולעודד אותם להשתלב בקהילה. גולת הכותרת של פעילותו הנה מסע לפסגות ההימלאיה, שניתן להגיע אליהן באופניים. רוכבת אופניים מאילת, סופי דוניו, העוסקת בפסיכותרפיה בעזרת דולפינים, החליטה לשלב את מסע האופניים הזה בתוך טיול שהתכוונה לעשות בהודו. היא גם הסכימה להיות הקפטנית שלי, כלומר זאת שיושבת בקדמת האופניים ונוהגת בכידון, מחליפה הילוכים ועוצרת בעת הצורך. אלא שהיא כבר תהיה בהודו, ועלי להגיע לשם בכוחות עצמי, ללא ליווי של מישהו קרוב ומוכר. זה הדבר שהלחיץ אותי. לטוס לבד דרך מוסקבה, ולהתמצא בשדות התעופה וכו'. לעוורים המשימה הזאת אינה פשוטה. יום אחד התקשר אלי אחד מחברי קבוצת הרכיבה שלי, ושאל אם בדקתי את תכנית המסע בהודו, ואם שמתי לב שרוכבים שם פעמיים בגבהים של מעל חמישה קילומטר, כשבאחד הימים ישנה עליה מצטברת של שני קילומטר בדרך לפסגה של 5.6 קילומטר.
תנאי חוסר החמצן בגבהים
החששות גברו. התחילו שאלות אם אעמוד בתנאי חוסר החמצן בגבהים, אם הכושר הגופני יספיק. פתאום הבנתי שהקושי בטיסה מתגמד לעומת הקושי של מסע האופניים. מצאתי תירוץ טוב להצדקת הפסקת הדאגה מהטיסה לבד – אמור להינתן לווי לאנשים עם מוגבלות. נותרו רק שאלות שונות לעניין הטיסה: האם אבין את הנאמר אלי? האם ימצאו לי את המזוודה וכו'. החלטתי שאסור לי לאכזב את עצמי. טוב, צריכים להתאמן ולהתרגל כזוג רוכבים לעבוד יחדיו. פעמיים עלתה סופי מאילת לצפון כדי שנרכב יחד. פעם אחת כשליווינו רוכב אופניים איטלקי שהגיע לארץ לרכוב בעקבות ילדים יהודים יתומים ששרדו את השואה, פעם שנייה היה לנו אימון רגוע יותר במסגרת קבוצת הכביש של "כן ולא", הפועלת תחת בית הספר לכלבי נחיה בבית עובד.
לתחרות הבאה שלכם לחצו כאן
זה כמובן לא מספיק. הבטחנו לעצמנו שכל אחד יתאמן ככל שיוכל. אני תלוי ברכיבתי באופני טנדם, ובתקופת הקיץ אין הרבה מתנדבים לרכיבות כאלו. לכן התחלתי מדי פעם להתאמן על אופני כושר. משעמם, מעייף ומגיר זיעה רבה.
שותפנו ברשת החברתית של הארגון ההודי. מדי יום עברו עשרות התכתבויות בין העומדים להשתתף במסע. הם מתאמנים ברצינות ובמרץ, ורוכבים בין מקומות עם שמות הודיים לא מוכרים. זה נראה כאילו כל מה שהם עושים בחיים זה רכיבת אופניים.
גם זה הוסיף לחששות שלי. מסביבי אנשים החלו להגיד "עזוב את זה. מסוכן. אין חמצן בגבהים. צריך כושר רב וכו'. ידידה סיפרה שראתה בטלוויזיה את תכניתו של אייל פלד, בה ראו אותו וצוותו נוסעים לחבל לדאך שבהודו, ומעפילים עם מכוניות לגובה 5,600 מטרים, ומתקשים לנשום, וחלקם משתמש במסיכות חמצן. בקיצור – מאוד דומה, וכנראה גם באותו מקום בדיוק, אלא שאנו אמורים לעשות זאת ברכיבה על אופניים ללא הגנה כל כך טובה מרוחות, גשמים, קור, אבק, טלטולי דרך וכו'.
גם הקבוצה לעיוורים ולרואים מחפשים אתגרים בחו"ל | צילום: נאווה שוורץ
אימצתי לעצמי את המשפט התנכי: 'לך בכוחך זה והושע את ישראל!'. התחלתי לשאול את עצמי אם לא נהגתי בטפשות בהחלטה להצטרף למסע בהימלאיה. שבוע לפני היציאה לחו"ל החלה בראשי הספירה לאחור, לקראת שיגורי למסע. האם הטיל יתפוצץ על כן השיגור, האם ימריא, האם יגיע לגובה המתאים, האם יפגע במטרה וכו'. כמה קניות של בגדי רכיבה מתאימים לקור, ביקור במרפאת מטיילים להשלמת חיסון, וכמובן, ניסוח צוואה (בכל הרצינות). המתח, החשש והסקרנות גוברים מיום ליום. מקווה לעבור בשלום ולהביא עמי חוויות.
יומן המסע
הגעתי לניו דלהי. רשמתי וי גדול לענין היכולת להגיע לשם לבד. לאחר יממה של ביקור בעיר הבירה הצטרפנו לחברי המשלחת ההודית בדרכם לעיר מנאלי. נסיעת אוטובוס איומה בת כ-15 שעות. האוטובוס הוא מסוג אלו שהיו נהוגים בארץ בשנות הששים של המאה הקודמת. המתכת צווחת בטילטולי הדרכים. אני מכנה אותן דרכים מאחר ולא תמיד יש אספלט.
יום לפני היציאה למסע הרכיבה בדקנו את האופניים והתאמנו למידותינו. בבוקר היציאה רכבנו לאיזור השוק במנאלי שם נערך טקס קצר לפתיחת המסע. כל המשתתפים, המלווים, צלמים וראש העיר או הרובע מתכנסים ברחבה ומברכים ולוחצים ידיים. ההודים שרים בהתלהבות את ההמנון ההודי ואנחנו שרים לאחר מכן את התקווה. התרגשתי מאד לשיר אל מול ההודים שהקשיבו לנו, ואף אמרו לאחר מכן ששרתי יפה.
מראש אמרו לנו שהיום הראשון הוא מאתגר, וצדקו. עליה ארוכה של כ-37 קילומטר מעלה אותנו מגובה של 2,050 מטרים לגובה של 3,350 מטרים לנקודה הנקראת Madi. יצאנו שלושה אופני טנדם ושלושה אופניים רגילים. למחנה הלילה הגענו רק שני אופני טנדם. היתר נשרו בדרך והועמסו על רכב הליווי. לקראת הסוף החל גשם די חזק, שהקשה על סופי, הקפטנית שלי, את הראות. רטובים ועייפים הגענו הרבה לפני הטנדם השני. כאן החלה המשימה השנייה בסדרת המשימות של המסע. מדובר בהסתגלות ללינה באוהלים זוגיים. הכניסו אותנו לסדנת הישרדות והתחשבות בזולת. קחו בחשבון שהלילה הראשון הוביל אותנו לאוהלים רטובים, אדמה רטובה ודי קר. רצה הגורל וזימן לי משימה פרטית משלי – קלקול מעיים לאחר ספיגת די חיידקים הודיים מתובלים בהרבה הרבה חריף. פירושו של דבר שעלי לכתת רגלי מדי פעם אל בית שימוש מאולתר זה או אחר.
היום השני למסע החל בנסיעה באוטובוס המלווה. תנאי מזג האוויר היו קשים. בשל החשש שלא נזהה את דרכנו בגשם החזק, הוחלט שנוקפץ עד האיזור הבטוח יותר.
זה המקום לתאר לכם מהו כביש הודי, לפחות באיזור הזה. קטע של אספלט, קטע של אדמה גלויה, קטע של מים המציפים את הדרך ועוד קטעי אבנים וסלעים לתפארת המליצה והדרך. כל אלו נוהגים בשילובים שונים בכבישי האיזור. למזלי יש לי שרידי ראיה מעטים, שבעזרתם הצלחתי להבחין בהרים שמסביב, במים שזרמו תחתינו, בצמחיה. אך גם השתמשתי בהמון דמיון כדי להשלים את התמונות. השמיעה הפכה למקור מידע ראשי. קולות זרימת המים בנחלים, תיאורי הנוף מפי המלווה שלי, קולות בעלי החיים. הבעיה היתה שבמהירויות הרבות בהן שעטנו כלפי מטה, בתוספת מזג האוויר, נוצר רעש רב של רוח מתחת לקסדה שהקשה על השמיעה.
זה נגמר בניצחון גדול | צילום: Amrit vatsa
מעל 5,000 מ' גובה
כך גמאנו מדי יום בסביבות 40-60 קילומטר. בעליות עובדים קשה כדי לעלות, ובירידות מתאמצים לא לעוף מהאופניים. בכל פעם שהיתה מהמורה גדולה, בור וכו', התפללתי שאמצא את הדוושות מתחת לכפות רגלי, לאחר שהגוף מתנתק מהמושב כלפי מעלה במהלך קפיצתו. ולגבי איבזור האופניים – זה הזכיר לי את האופניים שקבלתי לבר מצווה. הכל פשוט, ללא שיכוך ועם מעצורי גומיות. מי שלא מכיר, אופני טנדם כבדים יחסית לאופניים רגילים וקשה יותר לתמרן אתם.
בתום היום הרביעי הגענו לגובה של כ-4,400 מטרים. אני גאה שלא נזקקתי לכדורים למניעת מחלת גבהים. אולי תוצאה טובה של הפעילות הגופנית או ענין של תורשה. ולענין הקור בחניות הלילה. התעטפנו כבצלים. שכבות על שכבות בגדים. ניצלתי גם את כלי האוכל העשויים מתכת. כשהוגש אוכל חם על צלחתי, הנחתי אותה על ברכי כדי לחממן מעט. כך גם שימשה כוס התה לחימום הידיים.
ביום השישי עברנו מעבר הרים (פאס) בגובה של כ- 4,845 מטרים – Baralacha Pass. כאן עצרנו מעט לפני המעבר וחיכינו לטנדם השני. חצינו את קו הפאס תוך שהרוכבים משלבים כפות ידיים עם רוכבי הטנדם השני. ומי רוכב בטנדם המקביל: גנרל בדימוס של חיל השריון ההודי כקפטן, ומאחוריו בחור צעיר, שלקראת סוף העליות היה נאנק ומתקשה. לאחר מעבר ההרים ניגש אלי הגנרל וחיבק אותי. שאלתי אם יקבל אותי לצבא ההודי. הוא השיב בחיוב.
ועוד משהו לגבי תנאי השהייה במסע. קבלנו שקי שינה. אמנם השקים קצת צרים וקשה להסתובב בהם, אך לכאלו כבר התרגלנו לפני 55 שנים. אלא שהבטנה של שקי השינה שקבלנו כבר ניכר בה שעברה הרבה בחייה. קרעים ומריטות. טרדה אותי המחשבה מי מבין מאות האנשים שישנו קודם לכן בשק שלי נזהר לא לקנח את אפו או זיעתו בבטנה של השק.
בלילה שלאחר מעבר ההרים השני מפנים את צלם הוידאו של המסע למרפאה נמוכה בשל מחלת הגבהים שלקה בה. שם מצבו עדיין לא התייצב, ונאלצו להורידו עד לגובה 2,000 מטרים. בהמשך עוברים את מעלה 21 הלולאות. כלומר, מטפסים על הר בדרך עקלתונית בת 21 פיתולים. גם לראש העליה הזאת הגענו ראשונים, ושוב זכינו ללחיצות ידיים וחיבוקים מהגנרל.
ביום התשיעי חוצים את מעבר ההרים Tanglang La Pass בגובה 5,260 מטרים. שוב אנו ממתינים לפני המעבר לטנדם של הגנרל, כולנו מושיטים ידיים ואוחזים האחד בשני, ורוכבים כאיש אחד על פני המעבר. על המעבר אני פונה לקמילה, המתנדבת לארגון מסלובקיה, ומלמד אותה לרקוד פאסה דובלה. היא מסכימה, והסובבים מסתכלים עלינו כמו על משוגעים. הרי זה המתאים ביותר לרקוד פאסה דובלה על הפאס של ההרים… לאחר המעבר אנו מגלים שהגלגל האחורי מתנדנד. איש התחזוקה מסביר לנו שנסע בזהירות. מדובר בירידות משוגעות, בהן האופניים שועטות במהירות מסחררת תוך כדי "השכבות" בסיבובים. בהפסקת הצהריים אמר לנו איש התחזוקה שטוב שאמרנו לו זאת. הוא בדק שוב את האופניים והחליף את הגלגל. איני יודע אם הייתי צריך להגיד כאן את ברכת הגומל.
עוד לא הזכרתי שאני המעסה הרפואי במחלקה לרפואה משלימה במרכז דווידוף בבית החולים בילינסון. ומה זה קשור? במסע הזה עבדתי בשתי משרות. מהבוקר מאמץ את השרירים ברכיבות, ולאחר מכן מעסה את כתפי החברים במשלחת. בין השאר נקרא לטפל בגב תחתון של הטבח ועוד. לעתים כבר הייתי גמור אחרי הפעילויות הללו.
עשינו את זה
יום המסע האחרון. רכיבה של 40 קילומטר, מהעיר Leh לכיוון Khardung La, כלומר מעבר ההרים. מגובה של כ- 3,600 מטרים אל גובה של 5,602 מטרים. עליה של שני קילומטר היא לא הדבר הכי מלבב בעולם. הישבן כבר רצה להתפטר מרוב כאב. שאלתי את איש התחזוקה, הנוהג לשאת ברכבו כל מיני חלקי חילוף, אם יש לו ישבן חלופי. לדבר הזה ההודים לא התארגנו.
ב-15 הקילומטרים האחרונים הפך הכביש מאספלט ברמה סבירה לדרך עפר הבנויה בחלקה מסלעים ואבנים. עלינו בדרך השטח הזאת. הגענו ראשונים למעבר ההרים. על כך אמר הגנרל: לראובן וסופי היו רקטות שהאיצו אותם למעלה. בשל החשש ממצוקת חמצן לא המתנו לטנדם השני. הוא הגיע כעשרים דקות אחרינו. הטנדם השלישי הגיע בעזרת רכב. רוכבי האופניים הבודדים נשברו כבר מזמן בתחילת הדרך. הוצאנו דגל ישראל כדי להצטלם איתו. זאת הפעם השניה שהתרגשתי בדרך. שוב ריקוד פאסה דובלה קצר עם המתנדבת מסלובקיה שהגיעה עם רכב הלווי. קצר, כי הסתובב לי הראש. כנראה בשל המאמץ שהשקעתי בעליה.
עשינו את זה! ניצחנו את השרירים שלנו, התגברנו על המחסור בחמצן, עברנו את הגיבושון הזה של אוהלים וחיים צמודים בתנאים לא הכי נוחים. אני הקשיש חזרתי במנהרת הזמן 55 שנים אחורנית. אני מת על מנהרות כאלו.
ולקראת סיום צריך להזכיר עוד את המצבים בהן כפות הידיים נרדמות או קופאות בזמן הרכיבה, וכן את השיזוף של הפנים בגבהים וקילוף האף, והתבקעות השפתיים בשל השמש, הרוח והקור. תארו לכם שפתיים מבוקעות ואוכל הודי חריף מאד…
בערב הסיום נערכה מסיבת ריקודים צנועה בחצר המלון. החברים מהודו הביאו אלכוהול. לא כדי לחטא פצעים, אלא כדי לחמם את הלב והנשמה. חובקנו לרוב. הוכחנו לנו ולמארחים, שלמרות שבאנו ממדינה קצת יותר קטנה מהודו, הצלחנו ללמד אותם איך רוכבים, איך צוחקים ואיך יודעים לגרום לשמחה ואווירת חברות ואחדות.
סיפור מרגש! כל הכבוד לצמד – הייתי בטגלנג-לה לפני עשרים שנה, ברכב, וגם אז לא היה קל… אז באופניים! חתיכת משימה.