"חוויה זה סבל בלשון עבר" אמר אילן אולמן לחגי אשלגי בפודקאסט של שוונג שבוע שעבר. הייתי באמצע רכיבה כששמעתי את זה ואמרתי לעצמי בקול רם "חחח ענק, כל-כך נכון…". מיד אח"כ הוספתי לעצמי (כבר לא בקול רם) שזה בול התיאור של צ'אלנג' ישראמן כל שנה מחדש… "חוויה זה סבל בלשון עבר".
לכתבות נוספות בנושא:
מתגייסים למען הילדים: על המסלול החברתי בצ'אלנג' ישראמן לעמותת צעדים קטנים
מפריז ועד קונה: הרגעים הגדולים ביותר בעולם הטריאתלון ב-2024
טיפים להתנהלות תזונתית נכונה במהלך צ'אלנג' ישראמן
אי אפשר לסקור את האנשים האלה
כמה מזל יש לנו בני האדם שהזיכרון שלנו לכאב כל-כך קצר, אבל הזיכרון שלנו לרגעים יוצאי דופן הוא כל-כך ארוך. הרי אם היו עושים סקר במהלך המסלול "האם תחזור/תחזרי לכאן גם שנה הבאה?" אני מהמר על כל זוגות האופניים שיש לי בבית, כל הקסדות והקראנקים שאני לא יודע למה אני שומר אותם, שיונית לוי הייתה מדווחת במהדורת הערב "90% מהנשאלים השיבו שאין מצב שיחזרו לכאן גם אם ישלמו להם".
בישראמן, תוך כדי, אתה סובל | צילום: צלמי שוונג
איך קורה ש-90 אחוז (מספר שבטח גדל ככל שהשעות עוברות, בעיקר כאשר הסוקר שואל אותה בזמן הריצה בדרך האינסופית אל סיבוב פרסה נוסף בדולפינריום) ישיבו "די. זהו. לא עוד" אבל המספר הזה מתחיל לצנוח בהדרגתיות ברגע שמסתיים הקאט-אוף?
איך קורה שכל שנה מחדש אנשים נרשמים שוב ושוב לסבל הלא אנושי הזה? אירוע שכל-כולו צורות סבל גופני ונפשי שונות, בצבעים וגדלים משתנים, ועוד צריך לשלם עליו. למה?
התשובה מסתתרת אולי בתורת המשחקים
ע"פ תורת המשחקים ישנם שני סוגי משחקים:
– משחק סופי
– משחק אינסופי
במשחקים סופיים כמו כדורגל או מרוץ יש את הקריטריונים הבאים:
1) חוקים ברורים
2) מנצחים ומפסידים ברורים
3) המטרה היא לנצח
אנטונינה רזניקוב. אצלה המטרה היא לנצח | צילום: צלמי שוונג
במשחקים אינסופיים, כמו מטקות למשל, הקריטריונים הם אחרים:
1) אין חוקים ברורים. המשחק ייפסק רק כאשר לאחד השחקנים יימאס והוא לא ירצה לשחק יותר
2) אין מנצחים ואין מפסידים ברורים
3) המטרה היא המשחק עצמו
לאיזו קטגוריה שייך צ'אלנג' ישראמן?
1. מצד אחד החוקים די ברורים – יש זמן זינוק עם הזריחה, זמן קאט-אוף אחרי 17 שעות, יש סדר ברור של המקצים, אסור להיעזר בעזרה חיצונית, אסור לעשות דראפטינג (בערך ברור…), המסלול מדויק ואחיד לכולם, יש אפילו שופטים שמסתובבים ומוודאים שאף אחד לא עובר על הכללים והחוקים.
כלומר משחק סופי.
1-0.
2. מנצחים ומפסידים ברורים – החל מהקריטריון השני זה הופך לפחות מובהק…
כמו בכל תחרות טריאתלון יש מנצחים ומפסידים. הם מחולקים ע"פ קטגוריות גיל והמקצים השונים – חצי, מלא, שלשות, אפילו זוגות או חצי מרתון של ריצה בלבד.
הזינוק לשחייה בישראמן | צילום: צלמי שוונג
אבל האם ישראל ישראלי (שם בדוי) אשר ניצח את הסרטן לפני חמש שנים וההבטחה שלו לעצמו בזמן ההתמודדות עם המחלה שאם ייצא מזה בחיים הוא יעשה חצי איש ברזל בצ'אלנג' ישראמן והמעבר שלו מתחת לשער הסיום, ללא קשר לתוצאה או למיקום, ייחשב כמפסיד? או כמנצח גדול של החיים?
האם ישראלה ישראלי (למרות צירוף המקרים מבטיחים ששמה האמיתי שמור במערכת) אשר בגיל 50 החליטה לעשות שיפט בחייה של 180 מעלות וצולחת איש ברזל מלא ב-16 שעות ו-59 דקות היא באיזשהו עולם מפסידה?
ע"פ רוב, רובם של סיפורי ההצלחה של הישראמן בעשרים וחמש שנים האחרונות מאז הזינוק הראשון אי אז בשנת 1999, קריטריון של "מנצחים ומפסידים ברורים" שמור למיעוט מהמשתתפים והרוב בכלל לא משחקים לפיו.
כלומר הישראמן ע"פ הקריטריון הזה הוא משחק אינסופי.
1-1.
דרור כרמלי עם מריאנו פיינשטיין על הטנדם בצ'אלנג' ישראמן. מנצחים בפני עצמם | צילום: צלמי שוונג
3. מה המטרה של המשחק? לנצח כמו בכדורגל או המטרה היא המשחק עצמו כמו במטקות?
אני מניח שהתשובה של דן אלתרמן, אמיל שחקלדיאן, אסף פורת, עמית שקד ואולי גם התשובה שלי עצמי תהיה שונה מהתשובה של רוב הישראמנים והישראמניות.
כי אם הראשונים באים בשביל להיות הראשונים שעוברים את קו הסיום ומרימים את הסרט לתמונה האייקונית של צ'אלנג' ישראמן לשנה הזאת (2025) השאר באים בעיקר בשביל המסלול עצמו ורק כדי לעבור מתחת לשער הסיום. כלומר כדי להשתתף ולצלוח את האתגר הפיזי והנפשי הזה (יש שיגידו גם הכלכלי).
וגם אצל הראשונים זה לא חד משמעי. כי גם אם לא יניפו את סרט הנצחון בקו הסיום אבל יחוו שיפור אל מול שנים קודמות, ואוו איזה נצחון זה – להמשיך להשתפר על המסלול הרוצח הזה, לפצח עוד קצת את החידה ששמה מסלול הצ'אלנג' ישראמן.
כלומר בקריטריון השלישי אין הכרעה ברורה, עדיין 1-1 ונכנסים להארכה…
אמיל שחקלדיאן ואריאל אגרון בישראמן 2023 | צילום: צלמי שוונג
תלמד את החוקים כמקצוען, כדי שתוכל לשבור אותם כאומן
אני מניח שזה מה שיפה בצ'אלנג' ישראמן.
הוא כחומר ביד היוצר, ויכול להיות כ"משחק סופי" וברור למישהו אחד אבל להיות "משחק אינסופי" בשביל מישהו אחר שחולק את אותו המסלול.
הוא יכול אפילו להשתנות משנה לשנה בשביל אותו משתתף (מניסיון אישי). פעם אחת רק כדי לסמן וי על המלא בלי קשר לזמן שייקח בשביל הטייטל הכה ישראלי הזה – ישראמן. פעם אחרת לנסות להגיע ראשון בקבוצות הגיל, שנה אח"כ רק כדי להשתתף במקצה השלשות עם אחיך כדי שירוץ ויחווה את הסופ"ש הנדיר הזה יחד איתך, ושנה לפני זה רק כדי לרדת מ-5 שעות בחצי המסלול.
אין חוקים ברורים למשחק הזה! המטרה משתנה בהתאם למשתתף, לשנה ולנסיבות החיים. זה מה שיפה כל-כך…
ואולי זו הסיבה שרבים מאיתנו חוזרים לסבל הלא אנושי הזה כל שנה מחדש – לחוות כל פעם חוויה אחרת.
Let the games begin
אריאל אגרון בישראמן עם אחיו | צילום: צלמי שוונג
