הידיעה על תאונת הדרכים

לפני תשע שנים, ערכנו כאן בשוונג את תחרות הסיפורים הקצרים של מרתון תל אביב. הזוכה של אותה תחרות היה תומר וינשטיין, שנהרג היום (שני) במהלך אימון אופניים. וינשטיין סיפר על המרתון אותו סיים לאחר שלדבריו, "כמעט איבד את חייו במרתון תל אביב". אנו מביאים את סיפורו שוב כפי שכתב אותו בשנת 2010 ושלח לתחרות.

מתחיל בשעה 05:45 ומסיים בטיפול נמרץ / סיפורו של תומר וינשטיין

הסיפורים תמיד היו שם וכמותם גם הסרטים, תמיד חשבתי שכל עוד הסרט הוא לא שלי, טוב לדעת, אבל יותר טוב לשכוח. היום, חמישה ימים אחרי חזרתי מבית החולים, מהמקום הכל כך לא מוכר לי, בו בלתי לפחות 7 שעות, אני מוכן לספר את הסיפור שלי. הכל כך טראומתי, שבטח יהפוך לעוד סיפור מני רבים בשביל רובכם אבל בשבילי, הוא קועקע עמוק, כמו נחרט בחדר הזיכרון, המקום שאנחנו כולנו יודעים שאיו מוצא ממנו, שאין אפשרות למחוק אותו ולו בעבור כל הון שבעולם.

הכל בהק מאוד, היה לי חם והרגשתי בדיוק כמו ב- 30 ק"מ הקודמים, המסלול הפך בטון, הכל היה כל כך חשוף בלי טיפה קטנה של צל. ניסיתי שלא לחשוב על כלום. רצתי באוטומט. אמיר חברי, פתח פער והתחלתי להבין שהקצב שלי יורד. חשבתי שבקטע הזה שמאחורי רידינג ושדה דב יש משהו בעייתי, אומנם הים נימצא שם אבל הלחות, החום והחשיפה לקרני השמש החזקות גרמו לי להתחיל לבעבע, ולאבד פוקוס. כל הזמן חשבתי איזה מזל ששגיא חברי דרבן אותי ואמר 'שעוד מעט אפגוש את תובל ואיתי ושהכל יהיה יותר טוב.

עוד כמה ק"מ עברו, היה קשה לי, חם ותחנת השתיה בקילומטר ה-34 נתנה לי קצת איזון. שמעתי קול מהתחנה, זיהיתי שזה גווין, הוא אמר לי, "אחותך נמצאת שם, בעוד 2 ק"מ, תחזיק מעמד…" הדברים שאמר החזירו אותי לקצב וניראה שהכל הולך לפי התכנית. כמה ק"מ עברו. התחלתי לחשוב עם עצמי, על החבר'ה שלי, תובל ואיתי, שממתינים לי מעבר לפינה, איזה כיף שיש לי כאלה חברים טובים. המשכתי לרוץ וראיתי את רוי, האחת והיחידה ממתינה לי, מוכנה לכבוש את 7 הק"מ האחרונים יחד איתי, "נחצה את הקו ביחד," היא אומרת. שם ממתינה בת זוגי 'קושי' שלי וההורים. אנחנו כבר קבוצה לא קטנה וכולם רוצים שאחצה את הקו וכולם כנראה לא כל כך שמים לב שאני לא בסדר. הם רגילים לראות אותי כל כך חזק, כל כך בכושר, זה שתמיד כל כך טוב באימונים, פתאום מתחיל לאותת, לסמן, לזעוק בשקט בקול חרישי, שמהו בטח לא בסדר איתי.

ידעתי שמשהו לא בסדר, הרגשתי מזגזג מצד לצד אפילו שהדרך רחבה, איתי שאל שאלות מאוד רלוונטיות שהוציאו אותי מדעתי. בקשתי כל הזמן שקט – 'חבר'ה! זהו הסימן הראשון, תקשיבו לי – על תעברו על התנהגות לא סבירה לסדר היום' ניסיתי להעביר להם אך הם לא הבינו. נכון, כנראה שהגעתי אל הקיר אבל המוח יותר חזק מהכוח ואני ממשיך, לא מפסיק, עד הסוף ויהי מה!

איתי המשיך בשאלות, רוצה ג'ל, רוצה מים, אולי איזה איזוטון? אבל אני בשלי, לפעמים לוקח לפעמים לא אבל מה שכן זה הוציא אותי מדעתי ואיבדתי את שלוותי, אפילו כעסתי, אולי על עצמי, שכן על מה אני בדיוק כועס, לא ידעתי.

בשלב מסיום בק"מ ה- 40 רציתי לשים לזה קץ. רציתי לעצור, אבל שגיא לא נתן מנוח,"זה לא הזמן ,תן הכל, אתה חייב, אתה אוטוטו מסיים…" אבל בום! פה הגיעה הטעות השנייה שלי, האצתי. נתתי גז של החיים וחשבתי שהסוף מעבר לפינה. טעיתי טעות מרה. הסוף היה עוד רחוק, ובטח שלא הייתי צריך להאיץ.  שמעתי את עצמי מתנשף. הרגשתי שכולם שמע את ההתנשפויות שלי. התחלתי לאבד את עצמי, כנראה היפרוונטילציה נוראית, הרבה רוק, ריירתי כמו כלב בולדוג, עקפתי מספר רצים שהביטו בי בהשתהות. חלפתי על פני שלט שמציין את הק"מ ה- 41, לא האמנתי שיש לי עוד כל כך הרבה לרוץ. המשכתי בכל זאת לרוץ, העיניים החלו להיסגר וכבר לא הרגשתי כלום. שמעתי קצת קולות מסביב אבל אחרי זמן קצר זהו.

אור, הרבה אור לבן, צפצופים רבים, פקחתי את עיניי, הכל היה מאוד מטושטש, ראיתי את אורו המסנוור של הפלורצנט בחדר טיפול נמרץ של בית החולים. שמעתי קול מרחוק, "תומר אתה מזהה אותי…" זו היתה עדי אשתי, שגרמתי לה לאבד לפחות שנה אחת מהחיים. התעוררתי אחרי 7 שעות בהן הייתי מורדם ומונשם לאחר שהובחנתי כסובל ממכת חום חמורה מאוד.

הסוף שלי הוא סוף טוב, החברים שלי למרבה המזל תפסו אותי בדקה ה- 91 והריצו אותי את ה- 100 מטרים האחרונים ישר אל אוהל הטיפולים של איכילוב, שלמזלי הצוות הכל כך מיומן של מחלקת המיון של בית החולים היה שם לתת לי את העזרה שככל הנראה הצילה את חיי.

התאמנתי חזק, חודשים של אימונים, התייעצתי עם טובי המומחים, וכנראה שאין פתרון קסם רק לקרוא ולנסות שלא לחטוא בחטא ההיבריס. למרות שחציתי את הפיניש-ליין המסר צריך להיות מאוד ברור – אל לנו לאבד את הדעת, צריכים להיות קשובים לגוף ואם יש חבר'ה שרצים איתנו אז יעזור אם ישימו לב לכל הסימנים שמניתי – הם ובטח עוד אחרים יכולים בסופו של דבר להיות מצילי חיים.