נמרוד כהן לא הכיר את גיא תמרי, שנהרג מפגיעת מכונית לפני קצת יותר משנה, אבל הרכיבה לזכרו איכשהו בכל זאת קירבה ביניהם
מאת:נמרוד כהן
את גיא תמרי לא הכרתי אישית. ככרוז, העליתי אותו לפודיום של קריטריום סובב תל אביב לפני שנתיים, כמארגן אירועים קראתי לו לפודיום המרתון הארוך באירוע ה-Veolia Desert Challenge. עם שרון, אשתו, למדתי בתיכון.
גיא תמרי, נהרג מפגיעת מכונית, באמצע אימון נגד שעון בכביש ב-16.4.2011. הוא היה בן 40 במותו והשאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים והמון חברים לרכיבה המומים וכואבים.
מסקירה בגוגל וקריאת כתבות על האיש, עולה מיד הקלישאה "מלח הארץ". גיא הגיע ממשפחה עם רקע ביטחוניסטי רציני, והיה דמות מפתח כריזמטית בכל אשר פנה ובכל אשר עשה. הוא גילה את עצמו מחדש על אופניים, כשהחל להתאמן ברצינות אצל ויקטור קיטייב, ומצא בעצמו גוף ונפש של מקצוען, אך מבלי להקריב את הביצועים בתחומים החשובים אף יותר: המשפחה והעבודה.
פרט לעובדה שהוא הפך לחזק מאוד, הוא גם גילה את אהבת התחרויות והאתגר. החברים מספרים על טיפוס חייכן וחם, סופר נחמד, שלא מפספס שום הזדמנות לאתגר את עצמו ואת חבריו הרוכבים, בין אם זה בתחרות רשמית, ובין אם זו סתם עוד עליה באימון קבוצתי.
אריה סיוון, שותפו לרכיבות ולקבוצה קרא לו "תמרי הקטר", וויקטור קיטייב, המאמן, סיפר על אדם פיקח, תחרותי, שתמיד דרש יחס,אך גם על איש עם לב ענק ותמימות של ילד.
בתמונה שלו בפודיום של סובב תל אביב, רואים צד אחד שלו: רגליים של מקצוען, עם הגילוח וכל הבליטות האלו באזור הברך, שמקצוענים אוהבים להראות ולהשוויץ בהן, וגם את הצד השני שלו: הילדה על הידיים.
גיא תמרי בראש הפודיום, קריטריום סובב winner תל אביב 2010. צילם: אייל דולין
רכיבת זיכרון לגיא – אחד ממסלולי האימון שאהב
כמה ימים לפני הרכיבה, אני מקבל הזמנה מאייל ליטווין, חבר ב-Team Orbea, הגלגול הנוכחי של קבוצתו של גיא. אני מבקש פרטים, ומתברר לי שזו רכיבה "לא ילד", עם יותר מ-140 ק"מ ועלייה מפרכת מים המלח לירושלים, כמנה העיקרית. בתחזית צופים מזג אוויר חם מהרגיל, והעובדה היחידה שמרגיעה אותי היא שיהיו שלוש קבוצות רכיבה מלוות ברכב, כל אחת תרכב בקצב אחר.
את הרכיבה ארגנו חבריו הקרובים של גיא, והיא לא נפתחה לקהל הרחב, שכן החליטו להשאירה כרכיבה עם האופי של גיא, ולא להפוך אותה לאירוע המוני. המטרה היא ליצור מסורת, ובכל שנה להוציא רכיבת איכות שכזו ליעד אחר, מהחביבים על גיא תמרי.
לחברים הקרובים הצטרפו המאמנים והקבוצות הקרובים לגיא: ויקטור קיטייב ומועדון Orbea, נמרוד דובינסקי ומועדון TACC, ואייטור אזפזייאו וקבוצת IGP. אנו מתכנסים בשש וחצי בבוקר במגרש חניה במרכז שוהם, ואני מזהה רוכבים חזקים מדי (כמו אייטור) ומגולחים מדי (הרוב), מה שכמובן מלחיץ אותי מהעומד להתרחש. אחרי סבב הערות עוקצניות/ידידותיות מהרוכבים סביב ("נו, מתי אתה מגלח רגליים?”, "אה, הנה הכרוז”, "מה אתה עושה פה, זו לא רכיבת הרים" וכולי), אני נרגע קצת: אריה סיוון, שעורך את התדריך, מציג זוג רגליים שריריות אך לא מגולחות, ולצידו נער צעיר ואנרגטי עם חולצת מוביל "טור דה ישראל" זהובה וזוג רגליים שעירות להפליא…
תדריך בוקר: יש כמה רוכבים שעירים בקהל
הדרך למטה
אחרי דברי ההסבר הקצרים, יצאנו לדרך בניחותא בקצב קל, עם רכבי ליווי. המסלול די פשוט: חוברים לכביש 443, רוכבים דרך גבעת זאב ורמות, ומחלף הר חוצבים, לגבעה הצרפתית, בואכה ירושלים, משם גולשים מטה-מטה לצומת אלמוג, מתרעננים קלות ושבים כלעומת שבאנו, רק הפעם בטיפוס במקום בירידה.
שי תמרי מוביל את המקטע הראשון של רכיבת הזכרון
את הרכיבה הוביל בתחילתה אבא של גיא, על אופני הרים. בחיבור לכביש 443, אני קופץ קדימה להספיק לצלם תמונה סמלית של האב מוביל את רכיבת הזיכרון לבנו. בעוד אני מחזיר את המצלמה לכיס, דבוקת הרוכבים טסה קדימה ואני נאבק להצטרף. הקצב ממש גבוה לטעמי לתחילת רכיבה שכזו, ואני מייחל שיגיע כבר הפיצול לשלוש רמות רכיבה. מול הכניסה למצפה מודיעין וליער בן שמן, אני מתצפת על מאות כלי הרכב עם מתקני הנשיאה לאופניים שבחניון, ושולח דרישת שלום לחבריי השטיחונים, שטוחנים את המכה שלהם במרכז. לצידנו תנועה די ערה של רכבים, שלי אישית לא עושה נעים. אני שואל את חבריי לרכיבה אם זה לא בעייתי קצת, והם עונים לי: "עם כל כך הרבה רוכבים נוספים ורכבי ליווי? זה מרגיש ממש מעולה". הכל יחסי אני מניח.
עצירת תדלוק ראשונה, פז בש אוגרת כוחות להמשך ולנג"ש של שבת
הפיצול המיוחל קורה רק לאחר שעה שלמה של רכיבה בקצב חזק, בעלייה האחרונה לפני גבעת זאב. אני נשאר עם רוכבי המאסטרס, כשקרוב ל-15 רוכבים ורוכבת אחת (פז בש מ-TACC, שתיקח מקום ראשון למחרת בתחרות הנג"ש בעתלית – כבוד, פז, לעונה סופר חזקה ומוצלחת עד כה!) ממשיכים קדימה בקצב גבוה יותר, עם קבוצת העילית. בגבעת זאב עצירת מילוי מים ראשונה עם אחד הרכבים, ואנו מתאחדים עם רוכבי העילית, לגלישה מטורפת במורד. מאבדים גובה במהירות, ועל אף חוסר במחשב רכיבה, אני מעריך שעברנו את ה-80 קמ"ש. כיף… יום לפני הרכיבה אספתי מחנות המותג של ASSOS בתל אביב סט ביגוד ומשקפי שמש למבחן. עד לרכיבה הייתי בטוח שהעיצוב הרדיקלי של המשקפיים נועד לקלאברים ולחובבי אופנה, אך אחרי ירידה כל כך ארוכה ומהירה, בלי שעיניי ידמעו פעם אחת (בעיה קבועה ועתיקת יומין שלי, עם כל משקפיים שהיו לי מעולם), ועם שדה ראייה רחב מאוד, שלא מופרע על ידי מסגרת פלסטיק, אני מתחיל להחזיק מהמשקפיים האלו, כפריט פרקטי ומשדרג רכיבה מהמעלה הראשונה. גם זה כיף.
ולדי ה"קרנף" מצלם את הגמל, בחניון צומת אלמוג
תחנת הדלק והחניון בצומת אלמוג עמוסים לעייפה בתיירים מכל סוג, מין ולאום. אחרי התפנות קצרה בשירותים, אני קונה נוזלים מכל סוג: מים לבקבוקים, קפה קר ורד בול להתעוררות שאני צריך. בינתיים מגיעים כל הרוכבים, מכל הקבוצות, ורכבי הליווי פורקים כריכים, קוקה קולה, מים, בננות ופחיות קפה קר זהות לאלו שקניתי במחיר מופקע…
הפעם האחרונה שהייתי בתחנת הדלק הזו, הייתה בחורף, בתום רכיבת שטח ב"דרך הסוכר", מסלול אול מאונטן פשוט לניווט ולרכיבה, עם מקדם הנאה גבוה, שהופך אותו ל"בנשמן של המדבר" בעונת החורף. את דרך הסוכר נהוג לחתום בבקבוק בירה צונן, אבל כרגע בירה היא רק פנטזיה.
העלייה מצומת אלמוג: 22 ק"מ (עד למחסום) של שכרון חושים לוהט
הדרך למעלה…
מקפלים את הלכלוך והצידניות ומתחלקים לשניים: כעשרה רוכבים נשארים להתחרות בתחרות "מלך ההר", שמארגן נמרוד דובינסקי, מצומת אלמוג עד לגבעה הצרפתית, וכל השאר יוצאים כקבוצה לטפס בקצב חופשי. כראוי לכבישון לא מיומן, אני מרגיש שלפוחית לוחצת ממש בתחילת העלייה, וכתוצאה מכך מתחיל את הטיפוס אחרון. לפחות זה סידר לי תמונה טובה של החבר'ה מטפסים.
העלייה הייתה פשוט קשה, חמה מאוד ולא נגמרת. מזג האוויר החם מהרגיל, יצא לבסוף מהארון ותקף אותנו בשמש ישירה ורצחנית, ואד מהביל שעלה מהאספלט הרותח. לאורך העלייה ניסיתי ללחוץ מצד אחד, ולחלק כוחות כראוי לעלייה באורך של מעל 20 ק"מ מהצד השני. אט אט הצלחתי לעקוף רוכבים בנוהל המוכר: נקודה צבעונית רחוקה, שהולכת ומתקרבת, שכאל המחסום בו חיכו לנו המובילים, אורי צור מ-TACC וולדי מלי מ-Team Orbea, אני מגיע צלוי כהלכה, עם שרון סספורטה מרוכבי תל אביב.
צלוי אבל רואה את הסוף, קילומטרים ספורים לפני הגבעה הצרפתית
לאורך הרכיבה חשבתי רבות על גיא תמרי, שהוביל אותי איכשהו לרכיבה הזו. "הוא היה חתיכת קרנף…", זה מה שאני חושב על גיא, שהעלייה הלא נגמרת הזו, לא כזו יפה ומעניינת לטעמי, הייתה אחד מהאימונים החביבים עליו.
לאחר מילוי מים בקולר של משמר הגבול במחסום, אנחנו ממשיכים לטפס לגבעה הצרפתית, בקצב נינוח יותר, שאינו מזכיר נג"ש. בכיכר הקרובה לגבעה, בה עברנו בדרך מטה, "חונה" כעת סובארו B4 שחורה, על הרמזור החדש והעטוף בניילונים שחורים, שעוד לא הבהב יום בחיים שלו. יותר טוב רמזור דרוס מרוכב דרוס, אבל זה עדיין גורם לי לחשוב על כל נושא רכיבת הכביש בארץ, כסוג של רולטה.
הסובארו שהשמידה רמזור, בטרם הבהב את ההבהוב הראשון שלו
בירידה מהגבעה הצרפתית אורי צור טס קדימה ואני מגשר אליו. ולאדי מלי מגיע אלינו ומעלה קצב, רכון על האירובאר שלו. אני מבין מהר מאוד את מעמדי בשלישייה הזו, כשהם מתחלפים בעבודה מול הרוח 70/30 לטובת ואלדי, ואני בקושי שורד מאחור. הבדלי הכוחות והניסיון בכביש, תמיד בולטים מאוד ומדהימים אותי מחדש. גם בגראן פונדו לחרמון, וגם כעת, יצא לי לפגוש ולרכוב ליד רוכבים כל כך חזקים, שגם כשאני בכושר טוב, זה מכניס אותי לפרופורציות ומחדיר בי צניעות.
God save the traffic lights
אז ולאדי מוביל בקצב גבוה מלפנים, אורי יושב עליו ומחליף אותו מדי פעם, ואני עמוק ב-zone 5 שלי מאחוריהם. זה מחזיק כרבע שעה, עד שאני נשבר, מוריד קצב למשהו הגיוני יותר עבורי, ורואה אותם מתחילים להתרחק. פלאשבקים מדכאים מהגראן פונדו, בו זוג רוכבים חזקים פירק אותי, והשאיר אותי לרכוב לבד כנגד הרוח במשך יותר משעה, צפים ועולים לעיני רוחי. לפתע אני רואה את השניים נעצרים ומורידים רגל. הם הגיעו לצומת עם רמזור אדום. שכה יעזור לי האל… אני טס קדימה, מגיע לצומת מספר שניות אחרי האור הירוק, נצמד להם לגלגל האחורי ולא מרפה עד שאנו מגיעים לתחנת הדלק בצומת שילת. פרט לעובדה שקל משמעותית לשבת על מישהו, מאשר לרכוב לבד כנגד הרוח, תפסתי לעצמי טרמפ איכותי במיוחד, עם שני רוכבים חזקים ומהירים, כך שהקטע הקשה מנטאלית הזה של הרכיבה, עבר לי די מהר.
טרמפ איכותי במיוחד: ולאדי מסביר לאורי למה החיים הם דבש בעצם
ולאדי, קרנף רציני בעצמו, לקח מקום חמישי בנגד-שעון בקטגוריית המאסטרס-פרו התחרותית יום לאחר מכן! בתחנה אנו שוב מתדלקים נוזלים ותמרים ומתקבצים לקבוצת רוכבים גדולה, שרוכבת ביחד, פחות או יותר, עד לחזרה מאורגנת וקבוצתית לשוהם.
טקס הזיכרון בשוהם
החברים של גיא ארגנו פריסה בפארק במרכז העיר, אך חלק מהרוכבים נעצרו בדרך לשם בקפה הסמוך על כוסות ענק של קפה קר וברד. תנאי החום הפכו לקשים בסוף הרכיבה, ועל אף שהקפדנו להערות לתוכנו כמויות נוזלים נכבדות, הקילומטרים והשעות המרובות בשמש (145 ק"מ, 2,300 מטרים טיפוס בשש שעות ברוטו) עשו את שלהם.
מנוחת היגעים בסוף הרכיבה
לטקס הצנוע הגיעה שרון תמרי ביחד עם בני משפחתו של גיא, וגם ייצוג מכובד של משפחות הרוכבים. החברים הקרובים, בהם אריה סיוון ועודד מלמד, בן-זוגו של גיא בניצחון בטור דה ישראל בכביש, נשאו דברים, כמו גם המאמנים קיטייב ודובינסקי. דובינסקי אמר: "אם לזכור את גיא, אז לסבול עד הסוף – והיום נזכרתי בזה", וזה היטיב להעביר את ההרגשה ומצב הגוף של כולנו בסוף הרכיבה. ויקטור סיפר שגיא היה מאוד תחרותי, כובש כל פסגה ששמע עליה ותמיד מאתגר אנשים. "הוא ניסה כל רוכב שפגש, ובמיוחד אותי…". לכן החליטו הנפשות הפועלות, שבכל רכיבת זיכרון שכזו, יהיה מקטע קשה במסלול, בו ימדדו זמנים. השנה כאמור, הייתה זו העלייה מצומת אלמוג, וזכה במדידת הזמנים אור קומיסר, רוכב מוכשר בן 24 מרוכבי תל אביב.
אור עם הגביע האירופאי בסגנונו. מימינו נמרוד דובינסקי מאמן קבוצת רוכבי תל אביב, משמאלו מאמנו של גיא וטים אורבאה, ויקטור קיטייב
את גיא תמרי לא הכרתי אישית. אבל דרך הרכיבה הזו, דרך החברים שלו, והאנשים היקרים שארגנו אותה, אני מרגיש שלמדתי עליו משהו, ושיכולתי לאהוב ולהעריך אותו בקלות.
יהי זכרו ברוך, ומי ייתן וקהילת הרוכבים לא תיאלץ לארגן עוד רכיבות מסוג זה.
סרטון שהפיקו החברים לזכרו של גיא
נמרוד כהן – עיתונאי אופניים, בעלים ומנהל של "עז הרים – הדרכות והפקות", יזם ומפיק אירועי רכיבה וספורט, מדריך רכיבה, כרוז ומנחה מקצועי ועוד כמה דברים. כותב בשוונג על אופני הרים, ציוד רכיבה, מסלולים, חוויות אישיות ועוד.
תמונות: נמרוד כהן; שרון סספורטה
