שנים יפות מילדותי גדלתי בקניה, ואלוהים יודע שאני מסמפט את וילסון קיפסאנג ואת אבל קירוי, אבל את קורת הרוח שגרם לי הזהב של סטיבן קיפרוטיץ' מאוגנדה במרתון האולימפי, קשה להסביר במלים
מאת:חגי אשלגי
•לונדון 2012, כל הכתבות – כאן
• לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית – כאן
• צילומים: gettyimages
• דיווחים ופרשנות של מרתון הגברים – שידור ישיר בשוונג- כאן
למה?
כי כל מזרח אוגנדה כאילו קיבלה עכשיו טלפון מאראלה ממפעל הפיס. בהופעה זוכת האוסקר של השחקן קובה גודינג ג'וניור בסרט ג'רי מגוויר, יילל השחקן (בדמות שחקן הפוטבול רוד טידוול) לסוכן שלו על מחסור ב"אהבה" מנותני החסות הגדולים –
"No love from Chevy, no love from Pepsi, ain't no love from Nike"
זה הסיפור של הריצה באוגנדה ובמרבית מדינות אפריקה. אין מספיק "אהבה" מהמערב העשיר. הסוכנים, המאמנים מותגי הספורט, קבוצות הניהול והמומחים התמקמו רובם במערב קניה על ציר קפסבט-אלדורט-איטן. כמה מהם מרחיקים לחבל אורומיה באתיופיה ואחד אולי הגיע לאריתריאה, אבל בזה זה נגמר.
רצים טובים מגיחים מפעם לפעם ממקומות נידחים. ונוסטה ניונגאבו מבורונדי, מוזס קיפסירו מאוגנדה, אבו-באקר קאקי מסודן. אם חוזרים עוד קצת אחורה – אחמד סאלח ודג'אמה רובלה מדג'יבוטי, פילברט באיי, סולימאן ניאמבוי וג'ומה איקנגאאה מטנזיה, ועוד מפה ומשם. כמובן יש גם רץ אחד, מו פראח, שהגיע מסומליה לאנגליה…
אבל הכסף הגדול שמזרים המערב לריצה האפריקאית עדיין נשפך כמעט בלעדית בקניה ובאתיופיה, ולאו דווקא בצדק.
מעתה, הסוכנים יכירו את השמות של כפרים נידחים במזרח אוגנדה. הם יכירו את שבילי האימון מהצד המערבי של השבר הסורי-אפריקאי. הם יהפכו לפרצופים מוכרים אצל פקידות ביקורת הדרכונים בשדה תעופה אנטבה (כן – אנטבה ההוא) ובמעבר הגבול לאוגנדה מערבית לקיטלה. הם יבואו עם זיק של ציפייה בעיניהם, ובתיקיהם ייטמנו חוזים לחתימה, עם קווים מקווקווים שמיועדים למבטיחים שבבני אוגנדה.
קפצ'ורוואה הוא כפר קטנטן (אם כי מספיק גדול כדי שיימצא בו כספומט) במזרח אוגנדה למרגלותיו הצפוניים של הר הגעש אלגון שפרוש משני צדדיו של גבול קניה-אוגנדה (גובה ממוצע של מרגלות ההר – סביב 2,000 מטרים. גובה פסגת ההר – 4,321 מטרים). נסיעה של כ-50 ק"מ מזרחה בדרך קטנה, עקלקלה וממש לא מישורית, מביאה לגבול קניה-אוגנדה בואך קיטאלה ואלדורט.
אף אחד מאיתנו לא שמע על הכפר הזה עד קריאת (וכתיבת) שורות אלו. היום אתם יודעים. היום יושבים במטות של נייקי, אדידס, ניו-באלאנס, סקוני, אסיקס ומיזונו ושואלים – Where the hell is Kapchorwa?. ברכה לכפר הקטן בשעה שמחה זו – ברוך בואך לתודעת העולם.
כי כמו שהיטיב איגור לכתוב בסיקור החי שלנו, לסטיבן קיפרוטיץ' מאוגנדה בכלל לא היה עד היום ערך בוויקיפדיה. מתערבים שמחר כבר יהיה לו? קיפרוטיץ' השחיל את כל החכמים, כל הפרשנים, כל המאמנים וכל הידענים. ראשון (אם כי לא ראש) ברשימה (ולו מפאת הגילוי הנאות), הוא השחיל אותי.
לא הכרנו אותו, לא הימרנו עליו, לא כללנו אותו בשום רשימה קיימת או דמיונית של מועמדים לניצחון, למדליה או לכל דבר אחר. זה נכון לגבי כל מומחי העולם, אולי למעט קבוצת האימון שלו באלדורט (עם אליוד קיפצ'וגה). אם לפני הזינוק מישהו הימר לירה סטרלינג אחת על קיפרוטיץ' לנצחון, אני מקווה שהוא חזר הביתה עם 20,000 ליש"ט. כי מגיע לו.
מבין כל תמונות הראש של הספורטאים באתר הרשמי של לונדון 2012, היחיד שראיתיו מצולם בחליפה ועניבה (אפריקאיות למהדרין) הוא סטיבן קיפרוטיץ'. כי לסטיבן קיפרוטיץ' עדיין חשוב להיראות מעונב ומסודר – מי יודע לאן זה עשוי להוביל… עוד אין לו את ההילה של ספורטאי בכיר שיכול להרשות לעצמו להצטלם סתור שיער לבוש באימונית.
כי היום קיפרוטיץ' רץ טוב יותר, חכם יותר, טקטי יותר, שקט יותר וחזק יותר מכולם. לא, הוא לא היה צריך לתרום ולמשוך בהובלה כששניים מטובי רצי המרתון בעולם, מאותה מדינה, רצים איתו בשלשת הובלה מצומצמת; הוא לא היה צריך לגלות את קלפיו לפני הפריצה; הוא לא פחד ולא חיכה עד שיהיה מאוחר מדי; הוא לא קימץ בנחישות ובעוצמה כאשר לבסוף הימר את כל קלפיו על פריצה שהכריעה את הזהב; הוא אמנם לא האמין כשראה ששני הקנייתים הגדולים נעלמים מאחוריו, אבל הוא גם לא נתן למצב החדש לבלבל אותו לרגע.
סטיבן קיפרוטיץ' לא רק נתן היום את ריצת חייו (כפי שהיטיב לתאר נחשון שוחט בסיקור החי), סטיבן קיפרוטיץ' נתן היום את הריצה הטקטית החכמה והחזקה ביותר מכל רצי המרתון האולימפי. הגיע לו לנצח, בענק.
כי זוהי מדליית הזהב האולימפית השנייה בהיסטוריה של אוגנדה. מדינה ששלחה משלחת של 15 ספורטאים ללונדון 2012, שכוללת 11 רצים, שני שחיינים, טניסאי אחד ומרים משקולות אחד. עד היום זכתה אוגנדה בשש מדליות אולימפיות. ארבע באגרוף ושתיים בריצה. שתי המדליות בריצה הן באותו מקצוע – 400 מ'. זהב לג'ון אקי-בואה במינכן 1972 (במקצה המשוכות) וארד לדיוויס קמוגה באלטנטה 1996.
עכשיו יש לה זהב אולימפי במרתון, וכל ילד בן 10 ומעלה במזרח אוגנדה, בפרט אם הוא בן שבט הסביי (הקבוצה האתנית ידועה בשמות Sebei או Sabiny, מתגוררת במזרח אוגנדה אבל שייכת אתנית לשבט הקלנג'ין, שרובו בקניה), יתחיל מחר בבוקר לרוץ.
מהלך המרוץ
החום היה גבוה בשביל מרתון. כ-24 מעלות ומעל 50% לחות ברחובות לונדון. עד 10 ק"מ עוד היתה בחזית המרוץ דבוקה גדולה. הם אפילו נתנו לפרנק דה אלמיידה הברזילאי להשתעשע 8 שניות לפני הדבוקה.
בין הק"מ ה-10 ל-15 בוצע המהלך המשמעותי ביותר במרתון. רץ המרתון היציב והחזק בעולם בשנתיים האחרונות, וילסון קיפסאנג הקנייתי, לחץ חזק על הדוושה ופיזר את הדבוקה לכל רוח. את הקטע בין 10 ק"מ ל-15 ק"מ עבר קיפסאנג ב-14:11 דקות. קצב של 2:50 דקות לק"מ.
לרץ כמו קיפסאנג אי אפשר לתת לברוח, והמרדף אחריו החל. הדבוקה המצטמקת הצליחה לשמור אותו בטווח של לא יותר מ-20 שניות לפניה. אבל המרדף גבה מחיר כבד. הדבוקה הצטמצמה והתפרקה. בסוף הצליחו להדביק את קיפסאנג בק"מ ה-30 רק שניים – אלוף העולם הקנייתי אבל קירוי, והצעיר בן ה-23 מאוגנדה – סטיבן קיפרוטיץ'.
קיפסאנג בשגגה סייע לשניים לצמצם אליו, כשעשה טעות אולי גורלית. הוא פספס את הדוכן הקנייתי בתחנת השתייה בק"מ ה-22, וחזר צעד אחורה לקחת את המשקה. על שבירת הקצב הזאת אמר קיפסאנג אחרי המרוץ – "זה נתן לחבר'ה הזדמנות לסגור עליי. אחר כך היה לי קשה מאד לחזור לקצב."
כך או כך, מהק"מ ה-27 עד ה-37 רצו השלושה – קיפסאנג, קירוי וקיפרוטיץ' – ביחד. קיפרוטיץ' לא תרם לשמירת הקצב. הוא רץ על הכתף של שני רצי העילית הקנייתים, שבדקו לפרקים לראות אם הוא עדיין לא נשר. בק"מ ה-37 נראה קיפרוטיץ' מתעייף ומתחיל לאבד מגע עם שני המובילים. אבל לפתע, באופן לחלוטין בלתי צפוי ובחלוף 37 ק"מ, קיפרוטיץ' תקף במהלך אגרסיבי ונחוש.
בתוך שניות קיפסאנג נשר אחורה. קירוי ניסה לרדוף אבל גם הוא איבד מרחק במהירות. כמה מאות מטרים אחר כך, כבר נפתח פער של 30 מ' לטובת האוגנדי. מכאן, קיפרוטיץ' כבר הרגיש שזה שלו. הוא אמנם הביט לעתים לאחור כדי לראות איך זה שבכירי רצי המרתון בעולם לא מצליחים להחזיק איתו, אבל לא דאגה היתה במבט שלו, אלא פליאה.
את חמשת הק"מ בין 35 ל-40 עבר קיפרוטיץ' ב-15:08 דקות – 20 שניות מהר יותר מקירוי ו-52 שניות מהר יותר מקיפסאנג. ב-2.2 ק"מ האחרונים הוסיף קיפרוטיץ' לצבור עוד 7 שניות על קירוי ועוד 45 שניות על קיפסאנג הסובל.
סטיבן קיפרוטיץ' מאוגנדה ניצח ב-2:08:01 שעות. הקנייתי אבל קירוי שני ב-2:08:27 שעות ווילסון קיפסאנג, שפתח במתקפה בק"מ ה-12 סיים שלישי ב-2:09:37 שעות.
מאחור – הרס. כל שלישיית רצי אתיופיה פשוט התמוטטה, ובזה אחר זה הם פרשו מהמרוץ בלי לסיימו. מרילסון דוס סנטוס הברזילאי רדף לבדו זמן רב במקום הרביעי. אחריו נעה דבוקה קטנה בראשות קנטארו נקאמוטו היפני, יחד עם מב קפליזגי האמריקאים.
קפליזגי האמריקאי בן ה-37 הוא שועל ותיק. מסורתית החצי השני שלו במרתונים איכותי, והוא גם מחזיק מדליית כסף מהמרתון האולימפי באתונה לפני 8 שנים. ב-2.2 ק"מ האחרונים שידרג קפליזגי את מקומו ממקום השישי למקום הרביעי, כשזנח את היפני ואחר כך עקף את הברזילאי דוס סנטוס כשקו הסיום בטווח ראייה.
הפורשים
כאמור, כל שלושת הנציגים האתיופים פרשו. כך גם כל שלושת נציגי צרפת (ובהם פטריק טוומבה שניצח במרתון טבריה השנה). שניים מנציגי ארה"ב גם כן לא עמדו במעמסה.
ביחס לאתיופים, בדיעבד, ברור ששלישייה אתיופית של היילה גברסילאסי, צגאי כבדה וגברה גברמאריאם, שלושתם עתירי ניסיון במרתונים גדולים וקשים, ודאי היתה מביאה תוצאה טובה יותר. האם זהו לקח לסלקטורים האתיופים בעתיד – לבחור רצים שיודעים להתמודד במרתונים הגדולים ולא רק במרוצים נגד השעון כמו בדובאי? אם מסתכלים על ההופעה האתיופית בלונדון – אז ברור שכן. אבל מצד שני, יש גם את ההופעה של המנצח סטיבן קיפרוטיץ' – בן 23 בלבד. אולי שילוב של נעורים וניסיון ישרת בעתיד את אתיופיה טוב יותר.
זהר זמירו
זהר זמירו הישראלי התחיל בקצב קבוע של 16 דקות לכל 5 ק"מ והחזיק בו בערך עד 20 ק"מ. בחצי הדרך היה זמירו בפיגור של 6 דקות בדיוק על המובילים, אבל אז התחילה הקריסה. זמירו איבד על המובילים 20 דקות נוספות בחצי השני, וסיים ב-2:34:59 שעות (אם התוצאה הזאת מצלצלת לכם מוכר, אולי זה בכלל שזבדיה וודג', באליפות העולם בברלין 2009 סיים בזמן כמעט זהה – 2:34:58 שעות). כך או כך, זמירו סיים במקום ה-80 אחרי שהחום הכריע גם אותו.
לסיום
חברות וחברים, תקראו את הכתבה הזאת. תגזרו אותה, תשמרו אותה, תדביקו אותה באלבום ותראו אותה לילדים ולנכדים. כי על מה שקרה היום במרתון האולימפי בלונדון עוד יעשו לפחות סרט אחד ויכתבו אלפי מאמרים. חזינו ברגע אולימפי נדיר וייחודי בתחילת המאה ה-21.
רגע שהופך את התעשייה המטורפת, הדורסנית, המסחרית והמוגזמת בעליל שנקראת אולימפיאדה, לכמעט שווה את זה. לא רק ספורטאים כוכבים רודפים אחרי מנת תהילה נוספת, אלא מקום שבו פתאום, צעיר מאזור נידח ועני באחת מאחרונות מדינות העולם השלישי, גונב לרגע את זרקור העולם ואומר לכולנו – יש לכם עוד מה ללמוד.
עכשיו, ברשותכם, וחרף השעה המאוחרת, אני הולך לנעול נעלי ריצה לצאת לסיבוב של כמה ק"מ בלחות של אמצע אוגוסט. כי יותר מכל ספורטאי אחר בלונדון 2012, סטיבן קיפרוטיץ' פשוט עשה לי חשק… לרוץ.
חגי אשלגי
שואף לתנועה
