חגי אשלגי חזר להקיף את התבור. שוב. היה קשה, היה תלול, היה חם, היה איטי, היה מעולה
מאת:חגי אשלגי
מה יותר פשוט, קוהרנטי וברור מלהקיף הר? מה יותר רוחני מלרוץ סביב הר קדוש לנוצרים, דרך כפר בדואי, כפר ערבי, לצד מושבה יהודית, והכל לזכר מהגר יהודי-פולני שהקים את גדוד העבודה ואת הפלמ"ח הישראלי? מה יותר מקראי מלרוץ במקום בו חנה צבאו של ברק בן-אבינועם ודבורה הנביאה לפני הקרב עם סיסרא? מה יותר שורשי מלהשתתף, שוב, במרוץ הוותיק בישראל? ומה יותר טבעי מלרוץ חלק גדול מהדרך בין שדות? גם משום כל אלה, הקפת התבור היא לטעמי אירוע הריצה הטוב ביותר בישראל.
לא זוכר כמה פעמים הקפתי את התבור. הדבר שזור במורשת המשפחתית שלנו כבר עשרות שנים. אבל שתיים מההקפות זכורות לי בבירור.
בשנת 1989 הייתי באימונים כחלק מנבחרת ריצת ניווט ביחידה שלי. צעיר ורזה (הכל יחסי כמובן). הגעתי להקפה שלושה ימים לפני אליפות צה"ל בריצות ניווט. המחשבה הייתה שהתבור יכול להיות אימון מסכם טוב לקראת האליפות, ושעד אמצע השבוע שלאחריו ודאי אתאושש. התוואי של התבור כבר היה מוכר. אותו פתיח מפורסם שהטירונים בהקפת התבור מתקשים להאמין לו – "שלושה ק"מ ראשונים זה עלייה". קטן עלינו.
תחת איפול חושים מסוים בזינוק, התחלתי לרוץ למעלה. זה היכה בי, כרגיל. אלו באמת שלושה ק"מ של עלייה! שלושה ק"מ מלאים, אבל עם שיפועי דרך מופרעים שרק כפר בדואי יכול לייצר. הקלה בפסגה? לא ממש. בירידה נעלי ה"ריצה" שלי דאז כמעט התפרקו לחלוטין. אחרי בערך קילומטר בירידה עקף אותי אילן שניאור – אז רץ מרתון של פחות מ-2:40. הבנתי מיד שעוד יהיו מחירים לפתיח הזה.
מאותו רגע ועד הסוף נכנסתי למצב הישרדות. סיימתי ב-48 דקות. מבחינת ההבנה שלי אז, הזמן והמיקום היו חסרי משמעות. היום כבר ברור לי שהם לא יחזרו לעולם. באליפות הניווט בהמשך אותו שבוע, הרגליים זכרו היטב את מחיר התבור.
ויש את ההקפה של יום שישי האחרון. הגעתי בכושר ריצה לוקה מאד, עם ממוצע של כ-15 ק"מ בשבוע, כאשר בשבועיים שלפני ההקפה רצתי במצטבר 11 ק"מ – בקיצור, בדיחה.
אבל באנו כמה חבר'ה יחד. אז עליות – קטן עלינו; ירידות – חפיף; מזג אוויר חם – יהיה בסדר; חצי מהריצה בשטח – לא רואים ממטר!
זינוק! הק"מ הראשון בעלייה הוא קיר טיפוס אנכי. איפה הטרקטורון הקרוב? אבל מושכים לאט בתוך הקהל שמונה גם מאות חיילי צה"ל. הק"מ השני תלול, אבל פחות מהראשון. הק"מ השלישי במגמת עלייה אבל סביר. חבל שהוא מגיע רק אחרי שני הראשונים. הגענו למעלה. מכאן הכל יהיה פשוט…
האמת, בירידה אפשר להשתחרר – שחרור שמשמעותו כאבי שרירים מגוונים ואיזוטריים שיתגלו אחר כך. הרגליים מתגלגלות והעסק נוסע. את המכה חטפתי אחרי 6 ק"מ, כשיצאנו מצל העצים לשטח הפתוח. החום!
מזה שנים אני שותף למדיניות שקובעת שבחום לא מתאמצים. לא ביבשה ולא בים. החום הורג, ומי שסובל ממנו אבל מתעקש ללחוץ, מסתכן. זה לא שיש סיבה מיוחדת למהר – שיא עולם לא אשבור בקרוב. ב-5 הק"מ האחרונים, דווקא הקלים יותר במסלול, בערתי מחום. הם הושלמו בהליכה-ריצה לסירוגין עקב השמש הקופחת. בתבור אין קיצורי דרך. מי שמתחיל, חייב להקיף את כל ההר. סיימתי ב– 1:06 שעות. אין עוד מרוץ בעולם שאסיים בכזאת הנאה אחרי שהחום הביא אותי למצב הליכה.
חצי שעה אחר כך עוד ניסיתי להוריד חום בסככות האקספו הקטן שנבנה למרגלות ההר. שניים מהחברים התחילו למדוד ולרכוש זוגות נעליים. עוד כמה דקות מנוחה. אחר כך, ארוחת הבוקר טעימה שבעתיים.
אבל בסוף, הכל ברור. התבור היה, עודנו, ותמיד יהיה מבחן הבגרות האולטימטיבי של כושר ישראלי. להקיף אותו בהנעה עצמית ללא גלגלים זה הישג ראוי. המרחק – 11.2 ק"מ, והתוואי האימתני, מבטיחים שאת התוצאה לא ניתן לתרגם אותה למסלולים אחרים. תוצאה בתבור לעולם תישמר אך ורק לתבור – מסלול ייחודי.
האמת היא שכל מי שמצליח להשלים את הקפת התבור, במבחן הכושר שלי עובר. חזק, מחובר לאדמה, נושם את ההיסטוריה. לא פלא שחלק מהוותיקים מגיעים עשרות שנים ברציפות. זה לא חיידק שהם רוצים להיגמל ממנו.
הגיע הזמן להבטחה הקבועה – שנה הבאה אני מגיע אחרי אימונים אמיתיים. לא מחפף. מגיע כמו מלך. רגוע ושליו בכושר שמייצר ביטחון עצמי. מגיע מוכן.
לשנה הבאה בתבור!
לשנה הבאה בתבור!
נ.ב. – רק תעשו טובה: תקדימו בשבועיים-שלושה ותזניקו עד שבע בבוקר. עם היתר נסתדר בעצמנו.
בתמונה כותב שורות אלו על קו הסיום בהקפת התבור 2012
17.5.2012
חגי אשלגי
שואף לתנועה
