לא מדובר על טור עם פרוטוקול אימונים ומונחים כמו NP ,VI ,VO2max ועוד…

מדובר על אדם פשוט שפגש לקראת גיל 40 תחום שמעולם לא חשב שיפגוש ולא שמע עליו, החיבור לתחום לא היה. הריצה מוצתה עם תום השירות הצבאי ביחידה לוחמת.

ביום השחרור מצה"ל הנחתי את השעון ונפרדתי מנוהל מדידת הזמנים שהיה רחוק ממני שנות אור.

שנת 2015 , גיל 37, אבא ל-3.

קריירה ניהולית בתחום הביטוח. משכורת של שכיר בכיר, חופשת סקי אחת לשנה, ארוחות טובות. ברור לכל קורא שזו אינה שגרת בריאות אופטימלית ורזה.

אמנם לא בחור שמן, אבל בתוספת 12 ק"ג, כבר לא שרירי בן 20.

אין איזה שעון שמתקתק מעל ראשי, אבל ההתנוונות נותנת אותותיה…

חבר מתקשר ואומר לי ,"שמע.. אבא שלי ואני רוכבים על אופני כביש בשבתות וחבר משותף לא מגיע, האופניים שלו אצלי וחשבתי להציע לך להצטרף אלינו.." כמובן שהגבתי ב "אין מצב! מה לי ולאופניים?"

אייל סיטי רוכב | צילום: פרטי

כירושלמי לשעבר, מעבר לעובדה שאין ים לשחות בו בירושלים, גם רכיבה על אופניים לא הייתה להיט ילדות בשל העליות המרובות.

לאחר התעקשות מצד החבר, הסכמתי.

בשבת הגיעו לאסוף אותי ונסענו לאזור בית גוברין, נוף ירוק ושמח לעיניים, כביש צר וריק, רוכבי אופניים עם תלבושות צבעוניות וקסדות מחודדות, ואני עם נעלי ספורט, מעיל נורת'פייס ואופני כביש מידה XS (אני לארג').

עם יד על הלב, שנאתי כל רגע, כאב לי בכל מקום אפשרי בגוף, וכשסיימנו הודעתי שהיה נחמד וזה לא בשבילי.

שבת לאחר מכן, חוזר הניגון והחבר מתקשר. אני שוב מתעקש והפעם אסרטיבי מתמיד. הוא לא מוותר.. נכנעתי! שוב סבלתי ושוב אמרתי שלא אצטרף בשנית.

בפעם השלישית הוא כבר בא עם סובב כנרת, הפנינג משפחתי במזג אוויר אביבי, ביקש ואמר שזו הפעם האחרונה ואם כאן לא אתחבר יניח לי לנפשי. הסכמתי רק כדי שיניח לי להבא, בעוקף התחיל ניצוץ של הנאה. נתקלתי בקהילה שנהנית לרכוב, ראיתי את המשפחתיות שבתחום, את היציאה מאזור הנוחות לטובת ספורט איכותי, ולמרות הכאב בתחת התחלתי להתחבר.. שם גם אותו חבר הניח לפני לראשונה את המושג "איש ברזל" וניבא שאהיה כזה עוד לפני גיל 50, לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

הדרך מאופניים לטריאתלון קצרה מאוד… מעטים מרוכבי האופניים שנתקלתי בהם הם רק רוכבי אופניים, וכשהתחלתי לשאול שאלות על מהו טריאתלון סיפרו לי על מרחק אולימפי :1,500 מטר שחייה, 40 ק"מ אופניים ו-10 ק"מ ריצה. אז למעט השחייה זה נשמע לי פשוט, הלא אני יכול לרכוב 40 ק"מ די בקלות (סובב כנרת הוא 60) ולרוץ 10 ק"מ בתיכון עשיתי את זה אחת לחודש… פשוט… מה שנותר לי הוא ללמוד לשחות (ירושלמי להזכירכם), בחיפוש אחר קורס שחיה למתחילים נתקלתי בקורס TI, שחיה למרחקים ללא מאמץ. בול בשבילי.

אייל סיטי החברים | צילום: פרטי

10 שיעורים וחשבתי שאני שחיין, עכשיו נותר להירשם לתחרות. מצאתי תחרות עם עוד שני חברים לדרך, מרחק ספרינט במסגרת תחרות המכביה בטבריה, ספרינט – 750 מטרים שחייה, 20 ק"מ אופניים ו5 ק"מ ריצה. חצי מאולימפי. נרשמנו בהבנה שזה קלי קלות, אבל… השחייה הייתה מוות צרוף, האופניים סיוט והריצה קוצרה ל-2 ק"מ בשל החום. סיימנו בקושי והצטלמנו עטופים בדגל ישראל (היה שם בחור עם דגל ישראל שעשה תוצאה מטורפת אז שאלנו ממנו את הדגל לתמונה), משהו בנו לא הבין שמנקודת הקושי הנוכחית זה רק הולך ומחמיר.

נרשמנו לקבוצת רוכבי אופניים שגם עושים טריאתלונים למרחקים שונים, שם הכרנו חברים עם שיגעונות מכל הסוגים, אנשים איכותיים שהפכו חברים לדרך וחברים לחיים. להיות חלק מקבוצה כזו העיר אצלי תשוקה רדומה, אהבתי את האתגר שבדבר, השיח התומך ויחד עם זאת תחרותי ומדרבן.

נרשמנו למרחק אולימפי בתחרות "גן שמואל" ושוב חווינו תסכול גופני, תנאי מזג אוויר הפכפכים והבנו שטריאתלון זו לא תחרות בתנאי מעבדה, אתה יכול להתכונן ולהתאמן, אבל יום התחרות יכול לשנות לך את כל התוכניות עם ים גלי, גשם פתאומי ברכיבה ורוחות וחום קיצוני בריצה. 4 עונות בתחרות אחת. ועדיין, סיימתי אותה, בקושי גדול, אבל סיימתי, וישר סימנתי את היעד הבא – מרחק חצי איש ברזל: 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ אופניים ו-21.1 ק"מ ריצה.

שוב תחרות בגן שמואל (שנה אחרי), מרחק חצי איש זה כבר סיפור אחר… כאן כבר מתחיל עניין הספורט סיבולת, לשלב את שלושת הענפים במרחקים כאלו זה משהו שונה, בדיעבד זו הייתה טעות לחשוב שאני יכול להתכונן לתחרות כזו ב-8 שעות אימונים בשבוע, חובבנות אמיתית ואף מסוכנת. התחרות הייתה כישלון חרוץ, 2 ק"מ לקראת סוף הריצה חדלו את האחרונים (אני ביניהם) בשל העובדה שהחום קיצוני ושלא נעמוד כך או כך ב-Cut-Off (זמן מקסימלי).

אייל סיטי | צילום: פרטי

סירבתי לחדול והסרתי את האחריות הביטוחית מהמארגנים כדי שאוכל להמשיך לבד ולסיים, המשפחה שלי המתינה לי בקו הסיום, אין מצב שהילדים שלי לא יראו את אבא מסיים גם אם אני אחרון! סיימתי במזל על הבאזר ועמדתי בזמן ה-Cut-Off, נפלתי מהרגליים ולא הצלחתי לקום, לא ניהלתי כלום נכון בתחרות והאימונים היו חובבניים ביותר, חוויתי חוסר מלחים משווע והתכווצות שרירים אדירה שלא הצלחתי ליישר את הרגליים' שלא לדבר על לעמוד.

לאחר התחרות החלטתי להתמקצע יותר, החוויה של להיות אחרון בתחרות ועוד לסיים שבור הייתה נוראית עבורי, לקחתי מאמן אישי שיכשיר אותי למרחק המלא (גם טעות גדולה, מרחק איש ברזל עושים אחרי שמבינים את התחום ורוכשים ניסיון ועומק של מספר שנים). האימונים היו במשך חצי שנה, הגעתי בחודשים האחרונים לשעות אימון מצטברות של 20 בשבוע.

זו הייתה הקרבה גדולה של זמן משפחה, הייתי חדור מטרה וזה היה מאוד אנוכי. מי ששילם את המחיר אלו הילדים והאישה, אבא או בעבודה או באימונים, וגם כשהוא חוזר הביתה הוא גמור מעייפות וצריך לנוח. בשבתות קם לאימונים ב-4 בבוקר וחוזר ב-13:00 מפורק. המשפחה מכילה, בעבודה סבלניים וכולם מקווים שאסיים עם התחרות הזו והטירוף ייגמר.

מועד התחרות הגיע, יולי 2019 ויטוריה שבספרד – איש ברזל מלא. אני מתייצב על קו הזינוק ויוצא לדרך. תחרות רעה מאוד שלי – סיימתי ב-14 שעות ו-28 דקות, קצב האופניים היה נמוך, משבר תזונה ,לא נערכתי נכון לאיך מזינים את הגוף בזמן תחרות, חוויתי משבר אנרגיה ותוסיפו תקלה באופניים בק"מ ה-140 ששרפה לי את הרגליים. לריצה הגעתי גמור ואת רובה הלכתי. אמנם סיימתי לפני הקאטאוף שהוא 15 שעות וחצי, ולא אחרון, אבל החוויה הייתה שלילית, לא ככה רציתי לסיים ולהרגיש.

כתוכנית ביטחון לכך שלא אסיים את התחרות בוויטוריה רכשתי מראש גם סלוט לאוסטריה 2020 ובשל החוויה השלילית קיבלתי החלטה שאני עושה את התחרות ולוקח את המאמן הכי טוב שיש, שילמד אותי, ילווה אותי , יכין אותי בצורה הנכונה ביותר כך שאסיים עם חיוך ולא על הברכיים.

אייל סיטי ובנו באימון | צילום: פרטי

ושוב נכנסתי למשטר אימונים, והפעם 15 שעות בשבוע נטו, עם בנייה אמיתית ויסודית, עם התנסות של כמה שיותר תחרויות באמצע עד אוסטריה 2020, שוב הניגון, שוב המשפחה מקריבה לאנוכיות שלי ובנוסף להכל, הקורונה הגיעה והמועד של התחרות נדחה והאימונים ממשיכים וממשיכים. חוסר הוודאות מתי התחרויות תחזורנה השאיר אותי ממשיך באימונים, כדי שלא אצטרך לבנות את הכושר מחדש אם וכאשר הכול יחזור לשגרה.

מבלי לשים לב, איש הברזל תפס את השגרה שלי. זה כבר לא אימונים לתחרות, זו שגרת חיים. קרה קסם, המשפחה כבר לא מכילה אלא מתנהלת עם זה, שעות האימון הפכו לשעות שלא על חשבון הבית והעבודה, הילדים גדלו לאבא מתאמן ומבלי שכיוונתי לשם, הם נמשכו אל התחום וביקשו להירשם לחוג טריאתלון, יש משהו מאוד נכון במשפט "אל תנסה לחנך את ילדיך, כי בכל מצב הם בסוף יהיו כמוך".

דאגתי ששעות האימונים שלי יהיו על שעות החוגים שלהם, והתחילה מסורת של מתאמנים ביחד. הם בחוג ואני איתם – שוחים ורצים ביחד, מתחרים בתחרויות, ואף יצא לי לעשות תחרות עם הבן הבכור שלי. הפכנו למשפחה ספורטיבית וכל שלושת ילדיי איתי בתהליך, ובתהליך משלהם בעולם הספורט. שאיפה למצוינות, סימון מטרות וכיבושן.

האימונים תרמו לי גם בעבודה – ניהול התהליכים, התמודדות עם כישלונות והתקומה מהם, המכוונות למטרה, באו לידי ביטוי גם בניהול העסק שלי. הספורט הפך אותי לצלול יותר ועזר לי לנטרל רעשים שפינו אותי לקבל החלטות עסקיות ממקום שקול ולא חוסר סובלנות או אמוציות (תכונות שאפיינו אותי לפני שנכנסתי לתהליך).

ילדיו של אייל. נכנסו גם הם לענף | צילום: פרטי

האימונים גם תרמו כמובן לפיזיות שלי. אני בכושר שמעולם לא חוויתי, אנרגטי ובעיקר מרגיש טוב ומלא בטחון עצמי.

אציין גם כי מתקיימת הילה מעל אנשי ברזל, נתפסים כאנשים חזקים בראש, תהליכיים, מסמני מטרות וכובשי יעדים וזה מסייע בעסקים וחברתית.

אנחנו היום ביולי 2023, אני בן 46 ודי איבדתי ספירה לכמות התחרויות במרחקים השונים, במדינות שונות, מלווה במשפחה כשגרה לתחרות בחו"ל וממשיכים לטיול משפחתי. אמנם עדיין לא מימשתי את הסלוט לאוסטריה (יש לי עד 2025) אבל כן יש לי על החגורה את צ'אלנג' רות' 2023 מרחק איש ברזל, מלא עם גילוח של 3 שעות מהתחרות ב-2019, וסיימתי עם חיוך גדול ועל הרגליים. אני רשום ומתאמן לטבריה, מרחק איש ברזל מלא עם שאיפה להשיג סלוט לאליפות העולם, הנה אמרתי/כתבתי את זה.

אז לסיכום – להפוך לאיש ברזל, ובכלל כל ספורט סיבולת על כל ענפיו, זה לא להתחרות במרחק המלא, אלא להלך בדרך חיים אחרת. זה לפתח שרירי מנטליות שונים, זה להוות דוגמא אישית שסוחפת אחרים ובעיקר את הקרובים, זה יעד שצומח מאנוכיות והופך אורח חיים שמעניק השראה בריאה.

אייל סיטי | צילום: פרטי