"בברלין שמעתי וראיתי את כוסות הפלסטיק השבורות, שנחו בשלוליות מים קטנות, שנקוו על הכבישים ויצרו מרבד מפלסטיק שקוף ושברירי. אלה הם הקולות שבקעו מתחנות המים במרתון ברלין, שבו השתתפתי." יוסי מלמן חוזר ממרתון ברלין 2009

מאת:יוסי מלמן

מברלין של יום ראשון, אני נוצר בזיכרוני את רעש הפצפוץ של עשרות אלפי
כוסות פלסטיק, הנרמסות בידי אלפי רגלים השועטות קדימה. במסעותיי בעולם,
אני משתדל שלא להתעצל ולא לחשוש מהבלתי נודע ולצאת כהרגלי לריצה היומית
שלי. כך אני מתוודע לעיר, לרחובותיה, לאנשיה ולקולות. אני משתדל להאזין,
לאפיין ולזכור את הקול הייחודי של המקום.

יצאתי לריצה ברחובות פראג
ושמעתי שקט, כמו צעדו תושבי העיר לעיסוקיהם על בהונות רגליהם וכלי הרכב
היו עטויים בבולמי רעש. מפריס אני שומע את קול זרימת המים והמטאטאים של
עובדי בתי הקפה והביסטרו, שפותחים את עסקיהם לעוד יום, לא לפני שינקו,
יטאטאו וישטפו את המדרכה שלפניהם. בתל אביב אני לא יכול שלא לשמוע את קול
צופרי המכוניות.  

בברלין שמעתי וראיתי את כוסות הפלסטיק השבורות,
שנחו בשלוליות מים קטנות, שנקוו על הכבישים ויצרו מרבד מפלסטיק שקוף
ושברירי. אלה הם הקולות שבקעו מתחנות המים במרתון ברלין, שבו השתתפתי.
בתחילה מוקמו תחנות המים כל חמשה קילומטרים ובהמשך המסלול כל שני
קילומטרים וחצי. בצידי המסלול הוצבו שולחנות ומתנדבים ומתנדבות עמלו קשות,
כדי למלא את הכוסות במים צוננים, מקערות (פיילות), כדי להשביע את צימאונם
של עשרות אלפי הרצים. הצפיפות ליד כל תחנה הייתה עצומה. לעיתים היה צריך
לדחוף, להתמרפק ולפלס נתיב כדי ולהגיע למים. ואת כל הפעולות האלה מבצעים
בריצה, בלי לעצור, כדי שלא לאבד זמן.

זה היה המרתון ה-36 של ברלין
וכ-42 אלף רצים, גברים ונשים מכל הגילים – זקן המשתתפים בן 83 – זנקו בשעה
תשע בבוקר בדיוק לריצה המפרכת. מרתון ברלין נחשב לאחד החשובים, הגדולים
והמבוקשים מכל מאות המרתונים, שמתקיימים בכל שנה בערים ברחבי העולם. בשנה
שעברה, שבר כאן הרץ האתיופי הנפלא הצנוע והחביב, היילה גבריסילאסי, את
השיא העולמי והיה לאדם הראשון והיחיד לפי שעה, בהיסטוריה, שירד משעתיים
וארבע דקות. 

הרצים ועוד עשרות אלפים של מלווים, חברים, בני משפחה
מגיעים בנינוחות ב-U -bahnהרכבת התחתית למתחם, שממנו מתחילה הריצה. עשרות
האלפים עומדים בתור לכל מקום ולא נדחפים. תור להיכנס למתחם. תור להפקדת
ציוד. תור באוהלי המזון. מה שהרשים אותי במיוחד זו ההמתנה בסבלנות, ליד
השירותים הכימיים כדי להתרוקן – פעולה חיונית לכל רץ לפני הזינוק. העצבנות
עושה את שלה ושלפוחית השתן של הרצים מאוד רגיזה. התורים המשתרכים לשירותים
הכימיים הם ארוכים ואף לא אחד לא קופץ ונדחף. אין גם את המראות השכיחים
מישראל, אם כי גם ממקומות אחרים בעולם, של רצים המעדיפים להשתין מתחת לכל
שיח רענן. 

זו גרמניה. ובגרמניה כמו בגרמניה הכל מסודר או אמור
להיות מסודר. הרחובות סגורים לכלי רכב אך במקום לאפשר לרצים להשתמש בכל
רוחב הכביש או השדרה המרחב פתוח במחציתו. יש תחנות מים אך לא מספיק, לטעמי
והן ממקומותרק מצידו האחד של הכביש ולא משני הצדדים וכך נוצרים פקקי רצים
מיותרים. יש תחנות מזון אך מחלקים בהן רק בננות. אפשר היה להיות ראש
יצירתי ויור לפתוח ראש. אך זו גרמניה. מסודר ויעיל אך גם מרובע ומקובע.

המתחם
הוא בפארק הטירגארטן. מצד אחד ניצב הבניין החדש, משכן הקנצלרית . סקרי דעת
הקהל צופים ניצחון וקדנציה שניה לאנג'לה מרקל, בבחירות בסוף השבוע. ממול
ניבטים שער ברנדנבורג, פרי אדריכלות המאה ה-18 המגלומנית, שממנו נפרסת לה
בחשיבות עצמית, כמו מודעת לאלגנטיות שלה, שדרת אונטר דן לינדן. לא הרחק
משם רואים את הבונדסטאג – בניין הפרלמנט, שעל גגו מתנוססת כיפת הזכוכית,
שריד מוצל מאש של בניין הרייכסטאג, ששרפו הנאצים ב-1933. הנאצים הציתו את
הבניין והאשימו במעשה את הקומוניסטים, כדי לבצר את שלטונם ולמחות כל שריד
וזכר למפלגות האופוזיציה.  

לפני נסיעתי חשבתי בישראל, שהפעם אם
אכתוב את רשמי מהריצה לא אכתוב על העבר. אבל בברלין לא ניתן לשכוח, להשכיח
או להדחיק את העבר, גם אם מתאמצים מאוד. ההיסטוריה הקשה של גרמניה לוטשת
בכך עיניים מכל פינה. 

יום קודם לכן נסעתי עם בני יותם, שגם הוא
השתתף במרתון, לסיור באחד האתרים, שעדיין לא פקדתי אותם, בביקורי הקודמים
בברלין. נסענו לוילה בוואנזה, שבו התקיימה הוועידה המפורסמת, בינואר 1942
ובה דנו הביורוקרטים של הרייך השלישי, כיצד להשביע על הצד הטוב ביותר
וביעילות את רצונם של הפיהרר, אדולף היטלר וה"רייכסמרשל" הרמן גרינג, בדבר
"הפתרון הסופי" של בעיית היהודים.  

וואנזה הוא פרבר ברלינאי אמיד,
טבול בירק, מוקף יערות ששוכן לשפת אגם, מרחק של כעשרים קילומטרים מהעיר.
הנסיעה ברכבת אורכת כמחצית השעה. הניגוד בין היום שטוף שמש נעימה ושמיים
תכולים ללא עננה, שהוציא לחוצות אלפי נופשים, הניגוד שבין השקט והשלווה
הפסטורלית, שקיבלו את פנינו, לבין המחשבה על מה שהתרחש שם לפני  67 שנים
הוא מצמרר ומכה בך בעוצמה.

הווילה, ברחוב אם-גרוסן וואנזה, אינה
מרשימה במיוחד. ברחוב יש מפוארות ממנה, כמו זו של הצייר היהודי, נשיא
האקדמיה הפרוסית לאמנות, מקס ליברמן. הווילה נבנתה ב-1914 בידי התעשיין
ארנסט מרליר, נמכרה כעבור שש שנים לתעשיין פרידריך מינו וב-1940 נרכשה על
ידי קרן של האס.אס כדי לשמש בית הארחה לשירות הביטחון של הארגון. 

ב-20
לינואר בזימונו של ריינהרד היינריך, ראש שירות הביטחון ומספר שניים
להינריך הימלר, בהיררכית האס.אס., נתכנסו 15 פקידים בכירים, ממשרדי ממשלה
שונים, שהייתה להם נגיעה לענייני היהודים. בהזמנה כתב היידריך, שהוא מכנס
את הישיבה על פי מצוותו של גרינג ולאחר הישיבה "תהיה ארוחת בוקר". לא
יכולה להיות משמעות קולעת יותר להגדרתה של הפילוסופית חנה ארנדט על
"הבנליות של הרוע". הסיור במוזיאון ובתצוגה, שמרחיבה מעבר לוועידה ודנה
בקצרה, ביריעה הרחבה והמורכבת, של מקורות האנטישמיות בגרמניה החל מהמאה
ה-19 (ההיסטוריון פון טרייטצ'קה, לדוגמא כתב על הצורך לפעול בברוטליות נגד
היהודים הזרים לתרבותה ולגזע הגרמני) ועד לעליית הנאצים לשלטון, הוא מרתק
ומצמית.  

אותי הכעיסה במיוחד העובדה שלאחר המלחמה, שפר עליהם
גורלם, של מרבית המשתתפים. צדק פואטי נעשה רק בחלקו. כך לדוגמא, השופט
רונלד פריזלר, הנשיא הידוע לשמצה של בתי הדין העממיים של הנאצים. מעלליו
של "כבוד אב בית הדין", שהורה להוציא להורג את כל מתנגדי המשטר הנאצי,
קוממו אותי עוד כנער, כשקראתי עליהם בספרו המצוין, מאיר העיניים של
וויליאם שירר "עליתו ונפילתו של הרייך השלישי". חמתי בערה להשחית בביקור
קודם בברלין, כשסיירתי בתצוגה המרשימה ומעוררת הפלצות של "הטופוגרפיה של
הטרור, שגם בה הוא כמובן "מככב".

היידריך, שהיה מושל בוהמיה
ומורביה, חוסל בידי פרטיזנים צ'כיים. אייכמן נתלה ברמלה. משתתף אחר התאבד
בסוף המלחמה, לאחר שנעצר בידי הפולנים וידע מה צפוי לו. עוד אחד, נדון
למוות בידי בית דין צבאי בריטי, באשמת רצח שבויי מלחמה בריטים. היינריך
מילר, מפקד הגסטפו, נעלם בסיום המלחמה ולא ברור עד היום מה עלה מאז
בגורלו. אף שהמוסד ניסה עוד ב-1967 לאתר אותו. שני סוכני מוסד נתפסו בעת
פריצה לדירה של קרובי משפחתו במינכן, כדי להשיג מכתבים ותמונות שהיו
מסייעים בחיפוש אחריו. הם נדונו לתקופות מאסר ושוחררו כעבור כשלושה
חודשים. אך כל שאר תשעת המשתתפים יצאו כמעט ללא פגע. חלקם נדונו לאחר
המלחמה לתקופות מאסר קצרות ולאחר ריצוי עונשם המשיכו את חייהם כרגיל.  

גם
הפעם בוואנזה פעם בי הזעם והחרון. חשבתי שכל אותם פקידים נאציים מחוללי
הזוועות, לא היו צריכים למות מוות טבעי. אני יודע שרגש הנקמה הוא רגש
פרימיטיבי וראוי ורצוי להימנע ממנו, הן ביחסים במישור האישי והן ביחסים
בין מדינות. אך כשזה מגיע לשואה ולמלחמת העולם השנייה, אני לא מצליח לשלוט
בו. תמיד אני אומר לעצמי וגם הפעם חשבתי כך: חבל שישראל באמצעות המוסד, לא
עשתה מאמץ גדול יותר לחסל או להעמיד לדין נאצים והסתפקה במרדף, לא מרשים
במיוחד, אחר קומץ: יוזף מנגלה, אייכמן, היינריך מילר ובחיסולו של הרברט
צוקרס, גנרל לטבי משתף פעולה עם הנאצים, במבצע בשנות השישים, בדרום
אמריקה, בפיקודו של יוסק'ה יריב. 

שטוף מחשבות אלה, שבתי בערבו של
יום מוואנזה לברלין, כדי לחזור למציאות, ל"גרמניה האחרת", כפי שקבע דוד בן
גוריון, כשכפה ובצדק, על ישראל בשנות השישים, למרות התנגדות הקולנית,
להקים יחסים דיפלומטים ולנרמל את הקשרים עם גרמניה המערבית. ויש גרמניה
אחרת. זו גרמניה שנטלה על עצמה את אשמת העבר ומוכנה עד היום לשאת בעול
ההיסטורי. זו גרמניה שפניה אל העתיד. זו גרמניה שרואה עצמה חלק בלתי נפרד
מאירופה. זו גרמניה שששלמה לישראל וליהודים מיליארדי מרקים. זו גרמניה
שהממסד הפוליטי הביטחוני והכלכלי שלה מחויב לקיומה של ישראל – אספקה בחינם
ואחר כך במחיר מופחת, של צוללות היא רק דוגמא אחת לכך -ועושה לשם כך יותר
מכל מדינה אחרת בעולם. וזאת, בלי לבקש תמורה או בעבור אינטרס כזה או אחר.
הגרמנים עושים זאת גם כשהם יודעים שבלא מעט פעמים, ישראל מנצלת את
מחויבותם זו ומשתמשת בזכר השואה למניפולציות לא ראויות.  

בתשע
בבוקר בדיוק זינקנו יותם ואני ועוד 42 אלף בני אדם, מגדל בבל בן זממנו,
שהגיעו משבעים מדינות ובהם קצת יותר ממאה ישראלים. הישראלים, אך לא רק הם,
ענדו על ידם צמיד פלסטיק תכול ועליו הספרות 1183. ביום המרתון מלאו 1183
ימים לשביו של גלעד שליט. קבוצת ישראלים בברלין, בתאום עם משפחת שליט
החליטו להסתייע באירוע ההמוני כדי להסב את תשומת הלב לגורלו.  

בעבר,
בכתבות ב"הארץ" הבעתי תמיד את דעתי שעל ממשלות ישראל מוטלת החובה להחזירו
הביתה, למשפחתו וכי הממשלות מתחמקות מלעשות זאת, משום שהן אינן מוכנות
לשלם את המחיר שתובע החמאס. אני חושב שישראל כן צריכה לשלם את המחיר
ולשחרר מבתי הכלא את המחבלים שהחמאס תובע את שחרורם, גם אם יש בהם
מהרוצחים השפלים והגרועים ביותר. 

המרתון השנה, עומד בסמן עשרים
שנים לנפילת החומה ולאיחוד העיר ושתי הגרמניות. אני יודע שיש לגרמניה
המאוחדת עדיין בעיות לא מעטות כתוצאה מהמאורע ומתחת לפני השטח, פצעי
האיחוד המהיר לא הגלידו. אך קשה לחוש בהם בברלין. אלמלי אנדרטאות זיכרון
ותזכורות תיירותיות, קיטשיות יותר או פחות כמו צ'ק פוינט צ'רלי, קשה לדעת
היכן הייתה החומה שקרעה את העיר לשניים, היכן שכנה פנקוב והיכן השתרעה
ברלין המערבית. 

מסלול הריצה יכול להיות חלומו של כל תייר. 42
הקילומטרים מתפתלים ויוצרים מעין לולאות בשכונותיה של הבירה ועוברים כמעט
ליד כל ככר, רחוב, שדרה ואתר חשובים. אנו רצים בשדרות ה-17 ביוני ומשם
לרובע מעמד הפועלים מוהביט והנה אנו בקרל מרקס שטראסה ומשם מגיעים לרובע
קרויצברג, שאוכלוסייתו היא מוזאיקה אנושית רב תרבותית, של מהגרים ובני
מהגרים טורקיים, סטודנטים, צעירים שוחרי תרבות הנגד, בוהמיינים מזדקנים,
מסוממים ושיכורים. בחלוף כמה קילומטרים מקרויצברג, אנו מגיעים לככר
אינסברוקר ברובע שונברג. בדרך, בינות לאלפי גרמנים, איטלקים, דנים, אירים,
בריטים, צרפתים, אמריקאיים, פולנים ומאיפה לא, פגשנו כמה ישראלים.

אחד
מהם, רופא שהכיר אותי ואת קורותיי, הציע לי בבדיחות הדעת את שירותיו, אם
ארגיש לא טוב. שאלתי אותו להתמחותו. הוא ענה שהוא כירורג כללי. עניתי לו
שאם יקרה לי משהו אזדקק לקרדיולוג.  

אנו כבר בקילומטר ה-24. חלפו
כבר שעתיים ורבע. מזג האוויר, שעד עד כה היה אידיאלי, צונן ונעים, מתחמם
כצפוי ויש  26 מעלות. אך מה זה ביחס לחום של שלושים מעלות פלוס והלחות
המהבילה של תל אביב, שבה עשיתי את מרבית האמונים שלי בקיץ, כהכנה למרוץ.
אני מרגיש טוב, אפילו אופוריה. אף שמי כמוני יודע שאלה הן תחושות מטעות.
ריצת מרתון מתחילה למעשה בק"מ ה-32 ואילך.

כל תחנת מים אני טורח
לפלס לי דרך, לוגם שתיים שלוש כוסות ומתיז עוד שתיים שלוש כוסות על ראשי
כדי לצנן את חום הגוף. אני חש שאצליח לעמוד במשימה שקבעתי לעצמי: לרדת
מארבע שעות. ועצם המחשבה מעניקה לי תחושת ספוק. כמי שרץ כבר מרתון בשלוש
שעות ושבע דקות, היעד שקצבתי לעצמי של ארבע שעות, נשמע לא משהו. אך אני
יודע את האמת.

קבעתי את שיאי האישי ברוטרדם ב-1997. הייתי אז בשיא
כושרי. התאמנתי אז בקדחתנות ורצתי באמונים כמאה קילומטרים, בממוצע לשבוע.
התאמנתי באמוני איכות של מהירויות (אינטרוולים) באצטדיון ובעליות. רצתי
ריצות קצב. והייתי צעיר בשתיים עשרה שנים. והרי הזמן, בניגוד למה ששרים
הרולינג סטונס, אינו לצידי. על סמך ניסיוני וכמי שמכיר היטב את גופי ואת
יכולתי ועל סמך העובדה שלא התאמנתי הפעם כראוי למרתון, בוודאי לעומת אמוני
לפני מרתונים קודמים, ידעתי שאשמח בחלקי אם ארוץ בארבע שעות. כל דקה מתחת
לארבע שעות אראה בה בונוס. 

הקצב שלנו בק"מ ה-24 היה 5:35 לק"מ,
זהו קצב שצריך היה להוביל אותי ל 3:56 שעות. יותם הרגיש עוד יותר טוב
ממני. זו ריצת המרתון השנייה של חייו. את הקודמת הוא רץ לצידי, באפריל בתל
אביב, כמעט בלי להתאמן. סתם כך החליט ברגע האחרון להתלוות אלי. הפעם הוא
כבר התאמן קצת יותר אך לא מספיק. נדברנו שנמשיך לרוץ ביחד עוד כמה
קילומטרים ואז נחליט אם נפרד והוא יגביר את הקצב. אנו ממשיכים לרוץ ביחד
עוד כשעה והקצב קבוע ולא משתנה. וזה כמובן מעודד.

האווירה היא של
קרנבל. לאורך הדרך מצטופפים מאות אלפים של צופים המריעים בהתלהבות. כל כמה
קילומטרים אנו פוגשים תזמורת או להקה שמנגנת רוק או שירי עם גרמנים. מתחת
לאחד מגשרי הרכבת, הולמת בעוצמה קצבית, על חביות, להקת מתופפים ומתופפות.
בפתח אחת המסעדות אני מבחין בשלושה גברים, סינרים לבנים למתניהם ומצנפות
לבנות לראשיהם, שמתופפים על סירים. בפעם הראשונה למרות העייפות והמאמץ,
עולה חיוך על שפתי.

אנו כבר בק"מ ה-33 ונכנסים לקורפורסטנדם, רחוב
הקניות של ברלין. לכל בתי הכלבו הגדולים וחנויות המותגים יש כאן ייצוג.
ממול מזדקר המבנה החבול של כנסיית הזיכרון של קייזר ווילהם, שהופצצה
במלחמת העולם השניה. יותם מחליט להגביר את הקצב. אנו נפרדים ונדברים
להיפגש בקו הסיום. מחשבותיי נתונות כל הזמן לתקווה לסיים את המרוץ בפחות
מארבע שעות. הסיכויים עדיין טובים. אך אז, דווקא אז בשיא התקווה, אני
מתחיל לחוש בחולשה קלה ברגלי. הקצב מתחיל להיחלש ואני ממשיך כל הזמן לחשב
בראשי את הדקות, השניותוהקילומטרים. אם אמשיך כך, אני מעודד את עצמי עצמי,
אעמוד במשימה.

חולפות עוד שבע עשרה דקות ואני בק"מ ה-36. זה לרוב
המקום והזמן שרצים נתקלים ב"קיר". מין מחסום נפשי שכמו קיר, קשה לעבור
אותו. ובינגו זה קורה גם לי. זו תחושה של לאות הגוף וחולשה ברגלים. המוח
מצווה על הלגוף לרוץ מהר יותר, אך הרגלים כבדות ולא נשמעות לפקודות המוח.
הקצב שלי נחלש עם כל צעד. תזמורת מנגנת את הסירטקי של זורבה ואני מייחל
שהצלילים הקצביים יצמיחו לי כנפיים. אך לשווא. הרגלים נצמתות לקרקע ויש לי
תחושה כאילו הצמידו להן אבנים. אני מתחיל לחשוש שלא אעמוד במשימתי.

למחשבה
זו יש השפעה פסיכולוגית הרסנית. זו חשש של נבואה, שעלולה להגשים עצמה.
ואכן, הקצב שלי יורד לשבע דקות לק"מ. כשאני מגיע לפוטסדמר פלאץ, המרכז
המודרני והעתידני של ברלין, אני  מבין שסיכויי לרדת מארבע שעות קלושים.
זהו רגע השבירה המנטלית שלי.

קולות פנימיים, כמו היו שלוחיו של
השטן, לוחשים לי כי זהו זה. נחרץ גורלי. לא אשיג את מטרתי. מרגע זה ואילך
כבר לא משנה לי כלום. מה אכפת לך, לוחשים פרקליטי השטן, מה אכפת לך אם
תסיים באחור של דקה או דקותיים, לאחר ארבע שעות. מה זה כבר ישנה. אני 
משתכנע מטיעוניהם ונכנע לקולות הפנימיים האלה. אני בקושי מרים את רגלי
מהכביש.

הקצב כל כך איטי עד שנדמה לי שאני צועד ולא רץ. הריצה-
זחילה שלי, נמשכת עוד רבע שעה. אני מגיע לישורת האחרונה באונטר דן לינדן.
עוד פחות מק"מ. אני מבחין בשער ברנדבורג. זוהי הארץ המבוטחת ואליה אגיע.
משם נותרו לו עוד 200 מטרים לקו הסיום. 

אני חוצה אותו בתחושה
מעורבת. מצד אחד אני מאוד מאוכזב שלא עמדתי בציפיותי המחמירות. שלא עמדתי
ביעד שקבעתי לעצמי. החמצתי את גבול ארבע השעות בשלוש דקות וכמה שניות. מצד
שני אני אומר לעצמי: תשמח בחלקך שאתה יכול לרוץ. תשצח בחלקך שאתה בריא.
תשמח בחלקך, על שסיימת את המרתון ה-22 שלך ב-15 שנים. אחר כך בחדרי אני
בודק במחשב את התוצאות של כל המשתתפים ומגלה שסיימתי במקום ה-18800 מתוך
42 אלף. ובמקום ה-524 מתוך 1650 רצים, בקבוצת הגיל שלי, גילאי 55-59. לא
רע בכלל. אני גם מזכיר לעצמי שזהו המרתון השני בשמונה חודשים, מאז שחטפתי
התקפת לב. אך מעל כל, האושר מציף אותי כשאני רואה את יותם ממתין לי בקו
הסיום. זמנו 3:54. מה צריך לבקש יותר!

תמונה / ויקיפדיה