בסוף החודש בעלי יתחרה בפעם הרביעית במקצה המלא של תחרות צ'אלנג' ישראמן באילת, ואני כמובן, אניח את כל חלומותיי להשתזף ולרקוד לצלילי האגדודו בבריכה, או לעשות שופינג ללא מע"מ, ואגיע על תקן אחד בלבד – האישה המעודדת.

לכתבות נוספות בנושא:
"צ'אלנג' ישראמן – המשחק הסופי והאינסופי שלי"
ע"פ תורת המשחקים: למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לצ'אלנג' ישראמן?
מתגייסים למען הילדים: על המסלול החברתי בצ'אלנג' ישראמן לעמותת צעדים קטנים

להיות מעודדת בתחרות כל כך מגוונת וארוכה, הירואית וקשה, משמע שאני אתעורר איתו בארבע בבוקר ואתפנה בלובי, כדי לאפשר לו להתפנות בנחת, ואחר כך אוודא שהוא לא שוכח שום כלום (כי על קו הזינוק בהמבורג גילינו שהוא שכח את הכובע ים במלון ורצתי כמו משוגעת להביא אותו), ואחר כך ארשום על גופו את מספר המתחרה בטוש שחור, וגם לחבריו מהקבוצה שהגיעו ללא נשים או ללא הטוש.

דנה וצחי סופרין | צילום: פרטי

וגם אכין לו קפה וכריך מתוק לעוד קצת אנרגיה. וזה גם אומר שבשעה 6:00 אצעד איתו אל עבר נקודת הזינוק בקור המקפיא, אל עבר המים הקפואים, ולא אתלונן… ואאפשר לו להירגע ולהתרכז… וזה גם אומר שאחבק אותו חזק ואבטיח לו שהכל יהיה בסדר! וזה גם אומר שעל אף שממש יתחשק לי לעשות לו "בוק", אצטרך להסתפק בתמונה אחת בודדה כי לא תהיה לו סבלנות, ואחר כך אנשק אותו בפעם האחרונה, אאחל לו בהצלחה וניפרד.

ועכשיו, כשהוא וכל המתחרים האלופים נותנים את השואו של החיים, אני אוכל לרוץ למלון ולהספיק לנשנש מהבופה. אבל אין לי הרבה זמן כי עוד שעה אצטרך לפלס את דרכי בין כל המעודדים ולמצוא את הספוט הכי טוב שבו אוכל לראותו מסיים את השחייה ורץ לעבר שטח ההחלפה, לצלם אותו בזווית הנכונה, תוך כדי שאצרח לו "אלוף שלי!" ואעודד אותו כאילו שזאת התחרות הראשונה.

דנה סופרין מעודדת בצ'אלנג' ישראמן | צילום: פרטי

ועכשיו, בלי טיפה של ציניות, מרגע הזינוק ועד לרגע הסיום, שזה לפחות עשר שעות שמרגישות כמו נצח, אני סופר לחוצה ונרגשת, מתרגשת ודואגת: שלא יטבע לי במים חס וחלילה, שלא ייפול מהאופניים חס וחלילה, ושלא יתעלף לי במהלך המרתון חס וחלילה.

ולצד הדאגה וההתרגשות המטורפת, אני כל היום הזה רצה כמו מטורפת מנקודה לנקודה, כדי לא לפספס אותו, וכמובן שאני גם צריכה להיות מוכנה עם המצלמה ולוודא כל הזמן שהסוללה לא נגמרה, וכשהוא עובר מולי אז עליי לצלם אותו בזווית מחמיאה.

וזה גם אומר שאני צריכה לעקוב כמו משוגעת אחרי האפליקציה (שלא תמיד עובדת לי), ולא להיות בלחץ אם פתאום אני רואה שהוא תקוע בנקודה מסוימת, ולנג'ס בעדינות למאמן שלו, שיסביר לי שהכל מתקדם בדיוק לפי התוכנית שהוא בנה לו, וכמובן שגם עליי לעקוב אחרי המתחרים הרציניים שלו, ולוודא נון סטופ שהם לא יגנבו לו את הפודיום, וגם לעדכן את כל החברים שלו שעוקבים אחריו מרחוק, וגם את אימא שלו שדואגת לו, ואת הילדים שלנו שסקרנים לדעת מה קורה איתו, ושאני גם צריכה לעודד את החברים האחרים שלו, ואת כל מי שאני מכירה…

דנה וצחי סופרין על קו הסיום בישראמן | צילום: צלמי שוונג

וגם לא לעשות פיפי כי הוא בדיוק צריך להגיע ואסור לי לפספס שום נקודה שבה אני יכולה לתת לו עוד בוסט של אנרגיה… אני חייבת לעזור לו בשיגעון שלו! והשעות הארוכות עברו חלפו להן, ואני כבר מותשת, אבל עוד רגע הוא יגיע לישורת האחרונה, ואז אמצא עוד קצת כוחות, ארוץ איתו את המטרים האחרונים, נחצה ביחד את קו הסיום… ונצטלם. איזו התרגשות אלוהים!

ובקיצור, זה לא קל להיות מעודדת אבל זה ללא ספק תפקיד חיי!
אז אני דנה סופרין ואני שרופה על הטייטל שלי – אשתו של איש הברזל!

*מוקדש למעודדות הצמודות שלי: אורלי פייסט וענת בן הרוש