מאת:יובל אשל/עומר ברק
יובל אשל מנכ"ל בית התוכנה ג'יגה הוא רץ בנשמה וחשוב יותר הוא רץ עם נשמה. בשנת 1994 הוא הבין שכדי להמשיך את מפעל ההנצחה המיוחד לזכרו של יצחק שדה – הכולל מרוץ, צעדה ואליפות צה"ל במרוצי שדה – יהיה חייב לעשות בעצמו מספר צעדים אשר יעמידו את המרוץ הגווע על רגליים איתנות ויחזירו "עטרה ליושנה".
תריסר שנים אח"כ, כאשר הרצים בוחרים את המרוצים בהם ישתתפו לפי איכות החולצה או גודל התיק נוצר הרושם שכדאי להזכיר היכן הכל החל ואנה אנו באים….
אשל הוא ציוני אמיתי ומחובר היטב לשורשי ארצו. למי שחסר ה"רעל" מהסוג הישן והטוב – לקראת ההקפה ה-54 – הנה צרור שאלות לאיש שהחיה את הקפת התבור לפני 12 שנים.
לי הן עשו חשק
נחש אדם-ככה זה מתחיל
1. מה "הקטע" שלך, מדוע דווקא הקפת התבור?
על הקפת התבור קראתי בכתה ד' בעיתון "על המשמר". ישראל פז ז"ל דיווח בכותרות גדולות מהסוג "יוסף צברי מעין גב שוב ניצח בהקפת התבור".
שנים מאוחר יותר, בסוף התיכון נסענו להשתתף במקצה הנוער 17-19 בתבור (מקום שישי). התרשמתי מאד מהמפעל הענק, בהשתתפות ההמונים ושמחתי לקחת בו חלק. מגרשי החנייה היו עמוסים במשאיות ובאוטובוסים צהובים של ההתיישבות, מהיישובים הכי מרוחקים בארץ.
פעם בשנתיים התמדתי להשתתף בהקפה, למרות שאימוני הסתכמו בריצת חמישה ק"מ, פעמיים בחודש. הטיפוס בעלייה לא היה קל ובקושי רב סיימתי את מרוץ הבוגרים. ההרגשה הפנימית הייתה שהמסלול הזה יהיה אות הכושר שלי. אם אני מצליח לרוץ ולסיים אותו, אני בסדר. כך זה נמשך עד 1977.
יובל אשל עם האגדות
2. איך התחבר יצחק שדה לסיפור ההקפה וכיצד נעשה החיבור בין הקפת התבור למפקד הפלמ"ח?
בבית נתקלתי בחוברת מצהיבה שהופקה לזכרו של יצחק שדה סמוך למותו (כלומר כשנולדתי). בין התצלומים, נגעה לליבי התמונה של בנו, יורם שדה, שבגיל 8 נותר יתום מהוריו. הורי דיברו על הזקן בהערכה רבה, כעל מיתוס. קלטתי משהו טרגי בסיפור שלו, שדה לא זכה להוקרה הראויה לו. בן גוריון הרחיק אותו מכל צומת השפעה ודחק אותו לפינה.
ישראל פז ז"ל כתב והבהיר לפני כארבע שנים את השתלשלות ההחלטה של ראשי הפועל ב-1952, שבחרו להנציח את יצחק שדה בארגון הקפת התבור לזכרו. כחבר מרכז הפועל, יצחק שדה התווה דרך, ידע את ערכו האמיתי של החינוך הגופני וטבע את הסיסמה "אלפים ולא אלופים".
אלוף יצחק שדה היה אסטרטג, מנהיג ומחנך, שקרא לתקוף את האויב בבסיסיו, היה המפקד הראשון של הפלמ"ח, עמד בראש תנועות המרי ומבצעי ההעפלה של ההגנה, והיה ממניחי היסוד לצה"ל ולעצמאות ישראל. העמיד דור של מפקדים ולוחמים. במלחמת השחרור, בכוחות דלים ותחילה ללא כלים משוריינים, פיתח טקטיקות לחימה ייחודיות, הניס בצפון את כוחות קאוקג'י שצרו על משמר העמק, פיקד על הכוחות שהרחיבו את השליטה בירושלים (מבצע יבוסי), על כיבוש שדה התעופה לוד (מבצע דני), הכיבוש המורכב של מצודת יואב (ליד נגבה) והגיע עם כוחותיו עד מבואות אל עריש בסיני.
3. בשעה שאנשים בוחרים את המרוצים לפי איכות החולצה או גודל התיק ופחות בשל ערכים כמו ציונות ודרך הנצחה- מה דעתך בנושא ואיך אתה רואה את הקפת התבור לזכר יצחק שדה, כמרוץ המשלב גם הנצחה וערכים?
הזמנים השתנו, תרבות הפנאי התרחבה, יותר אנשים בחרו לעסוק בריצה. יישובים רבים יזמו מרוצים מקומיים והחלו להתחרות זה בזה, במשיכת קהל הרצים אליהם. גם משפחות הנופלים בחרו להנציח את יקיריהם בפרוייקטים של ספורט פעיל. יש קושי לוגיסטי רב בהוצאה לפועל של מרוץ מאורגן החותר למינימום של תקלות. דרושה מידה רבה של ניסיון, מקצועיות, אהבת הנושא ואכפתיות. זו כנראה הסיבה העיקרית מדוע רק מפעלים מעטים מצליחים לשרוד ולהישאר מושכי קהל.
להקפת התבור קשה במיוחד להגיע, הן בשל הריחוק ממרכז הארץ והן בשל שעת ההתחלה המוקדמת. דבר זה מחייב את הרצים להשכים בארבע וחצי בבוקר לנסיעה ארוכה והם בהחלט ראויים להערכה.
בעיני הקפת התבור היא גם ריצת שדה מיוחדת, בה מודגש ביתר שאת המאבק שלך כיחיד באיתני הטבע, וגם הצדעה ליצחק שדה, לערכיו ולאנשי התקופה ההיא, חלוציה ומתנדביה, שבלעדיהם לא הייתה קמה המדינה.
4. כרץ עם מטרה וחזון – מדוע בחרת בזמנו לקחת את האתגר של התבור ללא כל רקע בנושא, ואיך הצלחת לחבר את הצבא למרוץ?
אחרי מלחמת המפרץ שבתי להשתתף והפעם יחד עם ילדי. מצאתי אירוע שכוח אל, שתוך עשור וחצי דעך ממפעל ענק להתקהלות קטנה, מתי מעט משתתפים ומלווים. שלוש מאות איש כולל הקהל. התנאים בשטח היו מאד לא נוחים ובמיוחד חרה לי שלא היו תאי שירותים לנשים.
בין המכובדים בלט בחליפתו החומה מזכ"ל הפועל דאז, אבימור. הצעתי לו ולמארגנים מספר רעיונות ושיפורים. בכל שנה ראיתי בצער שהמצב אינו משתפר, דבר לא משתנה ורק מעטים ממשיכים להגיע.
במשך חודשים עקבתי אחרי מדורי הספורט וחיפשתי את המודעה הפצפונת של הקפת התבור. חורף אחד זכור לי שהתקשרתי למשרד המועצה האזורית והפקידה השיבה לי שטרם נקבע מועד מדויק, יש עוד זמן!
חשתי תסכול ואכזבה מהדעיכה של המרוץ ונותרתי עם הצביטה בלב, שיצחק שדה נשאר בזיכרון הציבורי רק כמחלף ליד תל השומר. אולי הייתה כאן גם קצת כמיהה לערכים של פעם, למעט פשטות וצניעות, ליוזמה של היחיד, להתנדבות, לאנשי הפלמ"ח, לא הכל היה רייטינג. ב- 1994 הבנתי שאם אני רוצה שהפרויקט הזה ישתפר ושהקפת התבור תחזור למה שהיא הייתה (אורי גולדבורט כינה זאת מאוחר יותר "להחזיר עטרה ליושנה"), צריך לעשות, בעצמי.
טרם השתתפתי באיזשהו מרוץ אחר, לא הכרתי רצים, לא אגודות ולא מארגנים. לא ידעתי כיצד מביאים מספר רב של משתתפים, ולא איך מצליחים להביא את יחידות צה"ל. פניתי למחלקת הספורט של המועצה האזורית והצעתי את עזרתי בהכנסת שינויים ארגוניים וכן העמדת תרומה כספית בשמו של בית התוכנה ג'יגה.
לשמחתי, התקבלתי באופן אוהד, בזרועות פתוחות וללא שיקולי יוקרה. משפחת שדה, בתו איזה דפני ובנו יורם שדה קידמו את יוזמתי בברכה. במשך מספר חודשים החלפנו רעיונות וניסינו מספר דרכי פעולה.
השינוי הראשון שהנהגתי היה הגדלת הפרסים הכספיים למנצחים (תרומת ג'יגה) והשוואת גובה הפרס לנשים לזה של הגברים. בין השינויים האחרים – כיסוי ברדיו ובחדשות הערוץ הראשון.
מימין לשמאל: אלוף (מיל.) דורון אלמוג ויורם שדה, אל"מ (מיל.) חיים תל אביבי וסגן הרמטכ"ל אלוף (מיל.) עוזי דיין, תא"ל אילן הררי-קצין חינוך ראשי ואלוף (מיל.) יום טוב סמיה
תוך כדי המאמצים לשתף את יחידות צה"ל, הבנתי שצה"ל אינו יכול להשתתף בפעילות שמתקיימת בשבת. שנה לאחר מכן, המרוץ עבר משבת לימי שישי בבוקר. היה חשוב בעיני, שחיילי צה"ל ייטלו חלק פעיל בהקפה. ידעתי שערכי יצחק שדה מועלים על נס בקורסי הפיקוד, אך ראיתי צורך בהשתתפות המסיבית של החיילים, הן כהבעת הערכה לתרומתו של יצחק שדה, הן כדי לחשוף בפניהם שמץ מידע על הזקן, והן כשותפים ליצירת האווירה החיונית במרוץ.
טלפנתי ונדנדתי לאלופים, למפקדי חטיבות, למנכ"ל הטלוויזיה, למפקד גלי צה"ל, לכתבים. טרום ימי הפלאפון. איתן הבר, מנהל לשכת רה"מ האיר לי פנים. אי משם צץ במשרדי יוסי אבני ז"ל והציע את עזרתו. יוסי אמר לי, שבשבילו "מרוץ שמנציח את יצחק שדה מפקד הפלמ"ח, חשוב יותר מכל מרוץ אחר".
יום לאחר פיגוע התופת בעפולה, אלכס אנסקי בגלי צה"ל הסכים לדבר בתוכנית הבוקר על הקפת התבור, שהיה גם מפגש יהודי ערבי, בהשתתפות רצים רבים מיישובי וכפרי הגליל. התחלנו לפרסם בעיתון במודעות גדולות יותר והגדלנו את רשימת הדיוור. הצעתי לעמותה של יוצאי הפלמ"ח להצטרף ולצעוד עם נכדיהם, אך לא הצלחתי לגרום להתלהבות.
בפועל רוח יצחק שדה לא שרתה בהקפת התבור. לא היה בשטח אזכור לדמותו, לפעלו ולתרומתו של אלוף יצחק שדה ליסוד צה"ל ולעצמאות ישראל ולא לאישיותו כמחנך, סופר ומנהיג.
התחלתי ללקט חומר, קבלתי עזרה גם מיורם שדה. במועצה האזורית פגשתי רכזת תרבות יצירתית, יעל ז"ל, שהציעה להעמיד שלטים לאורך הדרך מהחנייה לזינוק ולהדפיס עליהם ציטוטים מדברי יצחק שדה. "אהוב את הרובה ושנא את המלחמה", "גנרל מפקד כיתה", ועוד משפטי מפתח כמו ההתגברות על הפחד. כשהיה חבר מרכז "הפועל", שדה טבע גם את המוטו המוכר "אלפים ולא אלופים".
ב- 1995 איילה סטאין ניצח כרגיל בין הגברים. איילה אחרת, איילת שבירו ניצחה בין הנשים. הצלחתי לשכנע את הערוץ הראשון לשלוח אלינו לשטח צוות צילום והכתבה שודרה בחדשות ליל שבת, בפריים טיים של ראשית עידן הרייטינג. יום קודם נסעתי לגנוסר "לפגוש" את יצחק רבין. לאחר תום האזכרה ליגאל אלון, התקבצנו ברחבה בחצי גורן מול ראש הממשלה. רבין זה עתה שב מביקור לילי בגרמניה, עמד מותש ועישן, נהנה לשוחח עם הנקהלים. הצעתי ליצחק רבין לבוא להיות אורח הכבוד של הקפת התבור, הוא התעניין מתי זה יתקיים והתנצל שרק חזר ולא יוכל להגיע. שבוע קודם לכן כבר קבלתי מלשכתו מכתב הערכה בחתימת ידו.
איתרתי משוגעים לערכי ציונות ולספורט והקמתי וועדה ציבורית. ספורטאים וותיקים רבים (יוסי אבני, אבי שטיין, דב קרמר, אורי גולדבורט, יחיאל מילר ורבים אחרים) ניאותו להשתתף בישיבות החודשיות ולתרום מניסיונם ומרעיונותיהם. השקעתי אינסוף פגישות ושיחות טלפון, ניסיונות לגייס תורמים ונותני חסות ללא הצלחה מרובה. נמנעתי מהקמת עמותה ואת מעט התורמים הכספיים שהצלחתי לגייס, הפניתי ישירות לקופת המועצה האזורית.
זכורה במיוחד תמיכתו הסמלית של סטף ורטהיימר, פלמ"חניק בעברו ובנשמתו, שציין בפני את הערכתו הרבה ליצחק שדה. שלחתי מכתבי הזמנה אישיים לכל אחד ואחד מחברי הכנסת (היו"ר שבח וייס הגיע). בשלב הזה טרם נענו פניותיי למטכ"ל לשתף את יחידות צה"ל.
פניתי לשר הממונה על הסמלים והטקסים ולשר התרבות הממונה על מרכז ההסברה, אך לא נעניתי בהכרה ממלכתית, בתקציב או בטקס לזכרו.
מפח נפש אחר קבלנו באחת ההקפות, כשבבוקר עצמו החל לרדת גשם זלעפות וכל אזור ההתכנסות הפך לעיסה טובענית, שלא אפשרה לנוע בה. החלטנו שלהבא נקיים את ההקפה באפריל במקום במרץ, מייד לאחר הגשם ורגע לפני החמסינים.
בשנת היובל למדינה, בעקבות פניות חוזרות לסגן הרמטכ"ל דאז מתן וילנאי (לימים ח"כ ושר), התקבלה בצה"ל ההחלטה להשתתף בהקפת התבור. אל"מ חיים תל אביבי הכריז על תחילת המסורת של אליפות צה"ל במרוצי שדה במסגרת הקפת התבור. על פי הצעתו והצעת המאמן הרופא ד"ר רפי וישניצר, הוחלט להקדים את הזינוקים לשעה מוקדמת, כדי להקטין את הסיכוי שאיזשהו רץ או חייל יתייבש מהחום.
גם מפקדת קצין חינוך ראשי נרתמה למען הקפת התבור והכינה עלוני ידיעת הארץ ומורשת קרב לחיילים. סגן הרמטכ"ל עוזי דיין, קציני המטכ"ל, אלופי פיקוד ומפקדים בכירים הגיעו ונטלו חלק באופן אישי.
לפני עשר שנים (חמש שנים לפני שאתר שוונג עלה לאוויר), היינו המרוץ הראשון בארץ שהיה לו גם אתר אינטרנט, בו פרסמנו מידע, תוצאות ותמונות.
בהסכמת משפחת שדה, הרחבנו את יעדי ההנצחה: לשימור ערכי יצחק שדה, הפלמ"ח ומורשת צה"ל באתוס הלאומי, היציאה מן הגדר, ההתנדבות, טוהר הנשק, העזה ולקיחת אחריות, שלום ודו קיום. ערכתי מחדש את עלון המידע על יצחק שדה והפצנו אותו גם בדיוור המקדים.
קבלתי תמונות מקוריות של יצחק שדה ואנשי פלמ"ח, מהצלם הוותיק בוריס כרמי ז"ל ומארכיון קבוץ נען. הקמנו פינת הנצחה ליצחק שדה, לרבות ציטוטים שהודפסו על גבי כרזות בד ענקיות וניתלו בראש כל הגבעות שמסביב.
משנה לשנה גדל מספר המשתתפים ואיתו גם כמות החיילים. נוכחות החיילים ורוח היחידות החלה להשרות אווירה מאד מיוחדת, שמחה, מתלהבת ובלתי פורמלית. בהקפה האחרונה והעשירית שארגנתי (2003), כבר היו בואדי למעלה מאלפיים זוגות רגליים, רצים, חיילים ומלווים.
5. מה סוד הקסם בטיפוס המטורף הזה? כמה מלים על המסלול האתגרי והקשוח של התבור.
על רקע התבור-לקראת הסיום
הקפת התבור ואליפות צה"ל לזכרו של יצחק שדה נערכת ע"י המועצה האזורית גליל תחתון. זהו מרוץ השדה הקשה והאתגרי ביותר למרחק 11 ק"מ, והוא נערך לרגלי התבור וליד בית הספר כדורי.
המרוץ מתחיל בעלייה ארוכה בת שלושה ק"מ. זה קטע ריצה לא קל, שבו אתה מנהל קרב עם עצמך. להתגבר, לא לוותר, לא להאט. כשמתחילים לגלוש בירידה לכפר דבוריה, החלק הקשה כבר מאחוריך. המנוסים והמאומנים יודעים לדהור בירידה ולשפר הישגים. הנוף מתחלף ומשתנה, כפרים ושדות, קצת פרחים, קצת כביש ראשי ונהגים רגוזים. לקראת הסוף, החל מצומת גזית, ישנה עוד עלייה לאורך ק"מ אחד. בשנים ברוכות משקעים, הדרך מקושטת במרבדים צהובים ואדומים של חרציות ופרגים.
לא חשוב בכמה זמן סיימת את המרוץ, כשאתה נכנס למשפך, אתה יודע שצלחת את המבחן, אתה מתמלא תחושת סיפוק ומצטרף למקהלה הקולנית של מחליפי החוויות.
השנה תהיה זו ההקפה השלישית שאינני מעורב בהכנתה. חשוב לי מאד שהמומנטום יימשך, שהקפת התבור תישאר גדולה בהיקפה, שתעניק למשתתפיה חוויה מהנה ותהווה הנצחה ראויה לערכי העבר.
קישורים קשורים
כל הפרטים על הקפת התבור ה-54 וקישור להרשמה כאן
