"10:15, יום חמישי, הייתי תקוע בשיירת מכוניות בכביש הערבה. תהיתי אם לעקוף את הרכב לפני. ראיתי זוג אופניים מונחים על גג הרכב מקדימה. "חבר לתחרות", אמרתי לעצמי, "אין מה למהר, ניסע אחריו." יובל בן חורין חוזר בזמן אל נקודת ההתחלה במסלול הישראמן

מאת:יובל בן חורין

שבת, 01:00 לפנות בוקר, אחרון המשתתפים בתחרות הישראמן עבר את קו הסיום. לרשימת אנשי הברזל הישראלים נוספו כעת חברים נוספים שבחרו במסלול קשה במיוחד בתור תחרות איש הברזל הראשונה שלהם. גלעד רותם סיפר אחרי התחרות שאמנם מסלול מסויים יכול להיות קשה מאוד בשנה אחת ונוח באחרת, כתלות במזג האוויר – אך מסלול הישראמן באילת הוא מסלול שתמיד מאתגר, גם כשמזג האוויר מצוין. את היום אפשר היה לסכם עם שלוש נשות ברזל ישראליות: נינה פקרמן, מור שלזינגר, ליאת אטקינס, ו-65 אנשי ברזל קשוחים, שאחד מהם גם קבע שיא מסלול.

אטקינס, פקרמן ושלזינגר

יום שישי, 16:30
נינה פקרמן, המתחרה בפעם הראשונה במסלול המלא, מגיעה לקו הסיום לקול שאגות עידוד. בריצה קלה ובטוחה, כשעל פניה חיוך ענק, היא אינה מפספסת אף יד מושטת לפרגון בשביל הסיום. את הקו היא חוצה בזמן של 10:35 שעות, וזוכה במקום ראשון בין הנשים ומקום חמישי בדירוג הכללי.

16:10
זוהר הילל (ג'חנון), שזו התחרות השניה שלו למרחק המלא, מגיע לקו הסיום בזמן ששלושת המקומות הראשונים: גלעד רותם, קונרד ון-אלמן וסבסטיאן האוור עומדים מחובקים ומצטלמים. מתחרה נוסף של מקצה החצי מסיים לקול קריאות עידוד מהקהל. עד השעה 17:00 ממשיכים לחצות את קו הסיום אנשי חצי המרחק, 222 במספר. נזכרתי בהשתתפות הראשונה שלי לפני מספר שנים בתחרות הישראמן. מספר המשתתפים לכל אחד מהמקצים היה פחות ממחצית ביחס להיום. באותו רגע הייתי גאה להיות חלק מקהילת הטריאתלון בארץ, שגדלה והתפתחה, ונהנה לראות עד כמה המרחקים הארוכים גדלים בפופולאריות שלהם.

15:20
הכרוז הודיע שגלעד רותם בדרך לקו הסיום. אנשים רבים נהרו לשם והתקבצו יחד להריע ולעודד. גלעד הגיע, כשהוא רץ בקלילות כאילו סיים זה עתה ריצת חימום קלה. הוא מתעטף בדגל ישראל ועובר את קו הסיום בתוצאה מדהימה תוך קביעת שיא מסלול חדש. לפני שאני מספיק למצמץ הוא כבר מוקף באנשים ומראיינים מברכים, ונדחף אחורה לקיר לצורך צילומים ושאלות.

14:30
המצפון מעולם לא שקט כפי שהוא בארוחה שלאחר התחרות, אוכלים באחת המסעדות לאורך הטיילת ומחשבים כמה זמן נותר לפני שמנצח המרחק המלא צפוי להגיע, כולנו בינתיים מהמרים שזה יהיה גלעד. מנסים לחשב את חלוקת הזמנים של סתיו בסן, מי שניצח את התחרות לחצי-המרחק תוך קביעת שיא מסלול של 4:52 שעות, ומנחשים איפה היינו ברכיבה כשהוא כבר התחיל לרוץ.

13:15
רצתי לאורך הטיילת את הקילומטר האחרון. הבטתי באנשים מסביב וניווטי דרכי במסלול סלאלום בין המטיילים, עגלות הילדים, זוגות האופניים והכלבים. הם, מצידם, לא הבינו את הרצים 'המוזרים' בטיילת של אילת, בשעת השיא של הצהריים. חלק מהעוברים והשבים מחאו כפיים. חייכתי והודיתי להם, גאה ונבוך כאחד.

12:50
מקטע ארוך עם רוח פנים במקביל לשדה התעופה. רוכב אופניים שעבר לידי זרק מילות עידוד, אמר שעוד מעט יש תחנת מים וש"מהפנייה הבאה זה כבר הסוף ולא נשאר עוד הרבה". חשבתי לעצמי, שדווקא 4 הקילומטרים האחרונים ארוכים יותר מכל 4 קילומטרים אחרים במהלך המסלול.

12:00
מה נאמר בתדרוך? כל 2.5 ק"מ תחנה, אבל באילו מהן יש בננות ובאילו משקה איזוטוני? לא הצלחתי להיזכר, אז עצרתי בכל תחנה ושתיתי, פחדתי להתייבש.

11:20
שטח ההחלפה בעין-נטפים. המתנדבים ששים לעזור, מגישים אוכל ומים עוד לפני שהספקתי לבקש, הם עושים ככל שביכולתם כדי להקל. כיף להתפנק אתם דקה או שתיים לפני שחוזרים לשגרת המאמץ.

11:00
עמוק בתוך תחרות, אתה בדרך כלל מוצא את עצמך לצד דמויות קבועות; אנשים שהם פחות או יותר באותה רמה כשלך. יחד אנחנו משחקים חתול ועכבר, עוקפים זה את זה, חוזרים ונפגשים. תודה לכם, אדון 139 ומר 243, על שהייתם שם, לעיתים משכתם אותי ולעיתים נתתם לי להוביל. לא החלפנו מילה ואיננו מכירים האחד את השני, אך למספר שעות היינו שותפים שותקים לדרך.

09:55
יש אמירה שמרתון מחולק לשני חצאים: 30 הקילומטרים הראשונים, ו-12 האחרונים. נראה לי שאפשר להתאים חלוקה דומה עבור מסלול הרכיבה באילת: 60 הקילומטרים הראשונים ו-30 האחרונים. לאחר הסיבוב בסיירים, התחפרתי עמוק באופניים וקיוויתי (לשווא) שאולי בסיבוב הבא הרוח קצת תשכך. בעליות היה קל יותר: המהירות ירדה ואז הרוח הייתה פחות מורגשת. "מוזר," חשבתי.

08:20
הרכיבה בעלייה הייתה איטית, ואפשרה לדבר עם אלו שרוכבים לידי. החלפתי מספר מילים עם מכר וספרתי את כמות המתחרים למרחק המלא שעקפו אותי במהירות, נראה כאילו הם אדישים לעלייה, רואים בה רק פתיח קצר ליום ארוך שלפניהם. קונרד עקף אותי לפתע, רכון על האירובר. "Way to go, Konrad!" צעקתי לעברו. הוא סימן לי תודה ונעלם קדימה. כתובות היו רשומות על הכביש, מעודדות או מתגרות בגווין קנינג וברן שילון. "רן, הכל באשמתך", היה כתוב באחת מהן. כמה נכון…

07:50
מאחורי נשמע רעש כמו של מנוע. שמעתי צעקת עידוד חזקה "יאללה נינה!". הבנתי שזה לא מנוע, זו נינה שעקפה אותי במהירות. האצתי קצת, ניסיתי לראות כמה זמן אצליח לשמור אותה בטווח ראיה, אבל נכנעתי די מהר.

07:10
רכבתי לאורך שדה התעופה, לצד מתחרה שרכב על אופניים עם גלגלים קטנים. הוא נראה רוכב בקלילות וגם עקף אותי. אחרי כיכר טורונטו עקף אותי מתחרה למרחק המלא, איש ברזל ראשון שראיתי בינתיים על המסלול. תהיתי ביני לבין עצמי האם הוא יצא מהמים לפני או שחס וחלילה קרה משהו.

06:20
כמה דקות אחרי הזינוק. מסתבר שהגיע הזמן לשלם על קיום כל אימוני השחייה בבריכה. השחייה בים גלי שונה לחלוטין. ניחא, אמרתי לעצמי, אז ייקח לי עוד כמה דקות – היום רק התחיל.

05:40
לאחר מעט אקרובאטיקה בלבישת החליפה, הסתובבתי בשטח ההחלפה. אופניים יפים עם דיגומים מרשימים עומדים במסדר, במיוחד בחלק של שטח ההחלפה המיועד למתחרים למרחק המלא. מי עם Orbea ומי עם Cervello, לכמה מהן יש גלגלי zipp ואיך כל מתחרה סידר לעצמו את האוכל על האופניים. בשורה קרובה אני רואה זוג אופניים נמוך עם גלגלים קטנים ושואל את החברים האם זה רציני או בדיחה – אין סיכוי שמישהו עומד לרכוב 90 ק"מ עם האופניים האלה, נכון?

04:45
ארוחת בוקר. שקט מתוח. רוב המתחרים מכונסים בעצמם ומרוכזים.

יום חמישי 18:45, ארוחת ערב
רעש והמולה. בין אורחי המלון והמשפחות קל לזהות את המשתתפים בתחרות מחר לפי התלבושת. לכל מי שאינו מתחרה, ארוחת ערב במלון זה ארוע שמצדיק לבוש הולם. אצל המתחרים זו ההזדמנות להציג לראווה את חולצות המירוצים שבאמתחתם, רגע לפני שהן חוזרות לשמש בייעודן הראשי כפיג'מה. הגנבתי מבט למתחרים החזקים – גלעד, קונרד והאחרים, "מה הם אוכלים שהופך אותם לספורטאים חזקים, אולי אם נאכל כמוהם נגלה משהו שאיננו יודעים?" חשבתי.

15:00
תדריך. יוסי מלמן, כדרכו, רציני ותקיף. מתחיל בדיוק בזמן. מעבר מדוקדק על המסלול, נקודות ציון חשובות, איפה תחנות השתייה, כמה, למה, לוח הזמנים… הרבה פרטים, תוצאה של ארגון מדוקדק והשקעה רבה במהלך החודשים האחרונים. ניצלתי את החלקים שאינם נוגעים לי, כמתחרה לחצי המרחק, ומסתכל מסביב. זיהיתי פנים מוכרות ולמדתי מהחברים שלידי לשייך שמות מוכרים לדמויות שלא הכרתי, אשר יושבות קרוב אלינו. נינה פקרמן עברה בין השורות, חייכנית ורגועה, בדרך קדימה לשאול שאלה.

10:15
הייתי תקוע בשיירת מכוניות בכביש הערבה. תהיתי אם לעקוף את הרכב לפני. ראיתי זוג אופניים מונחים על גג הרכב מקדימה. "חבר לתחרות", אמרתי לעצמי, "אין מה למהר, ניסע אחריו."