אחד הערכים שהספורט נותן לנו הוא הדבקות במטרה. הוא מלמד אנשים לא לוותר, גם אם זה יגרום לנו לכאב ולסבל ומי שבוחר לעסוק בספורט סבולת יודע מן הסתם שלא סתם קוראים לו ככה. כשמדובר בתחרויות כמו מרתונים או טריאתלונים למרחק איש ברזל, קטעי הוידאו הנצפים ביותר הם לאו דווקא של המסיימים הראשונים, אלא של אלו שסיימו למרות הכל. מבחינת הצופה, האחרונים יכולים להיות מנצחים בדיוק כמו הראשונים – אם הם סבלו מספיק בשביל זה.
יוטיוב | הזחילה של היבון גטיך לקו הסיום במרתון אוסטין
אבל עוד דבר שעובר בראש כשרואים מחזות כמו אנשים שזוחלים לקו הסיום בתחרות איש ברזל או צולעים במטרים האחרונים של המרתון, הוא שאותם אנשים מסכנים את עצמם. "למה הם עושים את זה לעצמם?", אומרים לא מעט אנשים ובחלק מהמקרים צודקים. המשפט הידוע אומר שהכאב הוא זמני והתהילה היא נצחית, אבל תמיד צריךל זכור שכאב חזק מדי עלול לגרום לנזק נצחי ומזה צריך להיזהר.
עוד כתבות בנושא
מהו הקיר וכיצד לא תקבלו אותו במרתון?
איך חוזרים לריצה לאחר שבר מאמץ או פציעה משמעותית?
נפצעתם בפעילות ספורטיבית ואתם לא מבוטחים? זה מה שאתם צריכים לדעת
לכן נשאלת השאלה מתי והאם צריך לפרוש במידה ואנחנו מרגישים שזה לא היום שלנו? גם לשאלה הזאת יש כמה תשובות, אבל אנחנו ננסה לעשות סדר כי יש תשובות שמתאימות לספורטאים מסויימים ולסיטואציות מסוימות ולא תמיד זה ברור לכל מי שחושב שהוא צריך לסיים בכל מחיר.
תום מרמרלי, שהיה אלוף ישראל באיש ברזל שלוש פעמים, התחרה בסך הכל ב-9 תחרויות כאלו ורק באחרונה שהתקיימה בינואר האחרון באילת בחר לפרוש. זה קרה אחרי שחייה של 3.8 קילומטרים, רכיבה של 180 קילומטרים וריצה של כ-20 קילומטרים כשנותרו לו עוד 22. הניסיון הרב שיש לו וכמובן היכולת הפיזית היו יכולים להביא אותו לקו הסיום, אבל בניגוד לפעמים קודמות שבהן הוא תיאר כל אחד מהקילומטרים האחרונים כ"גיהנום" הוא החליט הפעם שיש פעמים שצריך להגיד די. "צריך להבדיל ביני לבין משתתף רגיל כי אני בכל זאת מגיע כדי לנצח ורוב האנשים מגיעים כדי לסיים", מסביר מרמרלי ומוסיף: "אני מעדיף תחרות אחת טובה בשנה שאנצח בה ולא שלוש תחרויות שבהן אסיים במקום שלישי. במקרה של הישראמן ידעתי שאם אמשיך עד הסוף אני בעצם מסיים את העונה. ידעתי שזה משהו שסוחט את הגוף ואין לי בכלל ספק שם הייתי מושך לקצה אז לא הייתי מתחרה בטריאתלונים האחרונים שבהם השתתפתי. הייתי עושה את זה רק במחיר של ניצחון אבל הערכתי שאני לא יכול לנצח".
אז למרות שאין כיום אנשי ברזל מקצוענים בארץ, אותה פרישה של מרמרלי שייכת לקטגוריות הפרישה של מקצוענים, ספורטאים שלא צריכים להוכיח משהו בזה שיחצו את קו הסיום ועדיף להם לחשוב על מזעור הנזקים במקרה של יום לא טוב. מקצועני ריצת המרתון עושים את אותו הדבר, במקרים רבים שבהם קצב הריצה שלהם לא משביע רצון בחצי המרחק, הם בוחרים לפרוש ולחשוב על היעד הבא כדי לחסוך זעזוע מותר לגוף. גם שיאן ישראל במרתון, היילה סטאין, נהג לעשות את זה בימים פחות טובים.
אבל הרוב המוחלט של המשתתפים בארועי הסבולת הם ספורטאים חובבנים, שמשלמים הרבה כסף אם מדובר בתחרות בחו"ל, ובמקרים רבים קרובי המשפחה שלהם ממתינים להם על אותו קו סיום אליו הם כל כך משתוקקים להגיע. ומה צריך לעשות במקרה שלהם כשתופסים יום לא טוב ואנחנו רחוקים מהיכולת שציפינו שנהיה בה? "אני בגישה שאם אתה משתתף ובאת לסיים אתה בהחלט יכול לסחוב הרבה סבל כדי להגיע לקו הסיום גם אם התוצאה לא נראית לך מי יודע מה", אומר תום מרמרלי ומסביר: "המקום לפרוש זה בעיקר המקום שבו אתה מרגיש פציעה אמיתית או כאב נקודתי, ולא סבל של עייפות. כמובן שבמקרים שבהם אנשים מגיעים לתחרויות עם פציעות וכואב להם אני חושב שכדאי להם לפרוש".
"הייתי ממשיך עד הסוף רק במחיר של ניצחון". תום מרמרלי | צילום: באדיבות תום מרמרלי
כשמרמרלי אומר שהוא מאמין שאפשר לסחוב הרבה סבל כדי לסיים הוא מתכוון לכך שגם ברגעים קשים מאוד של עייפות או תשישות אפשר לחפש אור בקצה המנהרה, והקצה הזה יכול להגיע עוד לפני קו הסיום: "בהרבה מקרים ההרגשה יכולה להטעות,ואז אם אתה לא פורש וממשיך פתאום דברים כן יכולים להסתדר, כך שבגדול הכיוון הוא כן לסיים, אבל כמובן שלא בכל מחיר".
מתי להפסיק? מתי לחשוב פעמים?
למרבה הצער כבר ראינו מקרים של ריצות חצי מרתון שהסתיימו במוות, וזה רק מוכיח שלא כל אחד יכול לקרוא את הגוף שלו ולדעת מתי הגוף חייב להפסיק. מצד שני, אחוז גדול ממשתתפים בארועי ספורט סבולת ששוקלים פרישה במהלכם, עושים את זה בגלל שהם לא התייחסו נכון למרחק והגיעו למצב שהם עייפים מדי. כשלא רצים נכון אפשר לפגוש קיר לא רק במרתון אלא גם בריצת 10 קילומטרים, וכל כך קל להחליט ברגע אחד לקטוע את הסבל המתמשך הזה ולנשום לרווחה.
אבל דווקא במקרה הזה כדאי להיזכר באותו משפט יפה שהפך לקלישאה "הכאב הוא רגעי, הפרישה היא נצחית". כי אמנם קל לנו מאוד לעבור להליכה ואפילו לישיבה בצדי הדרך וההקלה היא עצומה, אבל אחרי מספר שניות או דקות, כשאנחנו רואים את שאר המשתתפים חולפים על פנינו, אנחנו מתחילים לקלוט את גודל הפספוס. בסופו של דבר ההקלה הגדולה באמת היא להגיע לקו הסיום, גם אם זה בתוצאה גרועה וגם אם עברו אותנו כל מיני אנשים שלא חשבנו שנראה להם את הגב. צריך לומר את האמת, גם האגו שלנו יכול לגרום לנו לפעמים לבצע החלטות שגויות. בסופו של דבר, חציית קו סיום במקרה של תחרות לא טובה היא חצי נחמה, ויותר קל להתאושש ממנה ולחשוב על הדבר הבא מאשר לעשות את זה תוך כדי הליכה לצידי המסלול או המתנה לרכב איסוף כלשהו שעלולים להיות מלווים בתחושה משפילה או לא נעימה.
אבל חשוב לזכור שיש גם מקרים שיכולים לסכן אותנו. כאב שמתגבר במהלך תחרות הוא נורה אדומה, ואין שום סיבה שאם אנחנו עוצרים את המכונית כשנדלקת נורה אדומה, לא נעשה את זה עם הגוף שלנו. יכול להיות הבדל עצום בין לעצור כשכואב מאוד לבין להמשיך ולסיים על ארבע, זה יכול להיות הבדל של פציעה של חודש או פציעה של שנה. וסימן האזהרה הגדול ביותר הוא כמובן ההתייבשות. זה יכול לקרות במרוץ קצר ביום חם וזה עלול לקרות לעתים קרובות יותר בתחרויות שאורכות מספר שעות. אם המחשבה לא הכי צלולה, אם מרגישים את היובש, או במידה ויש סחרחורת – במקרים האלו כבר מדובר בסכנה ממשית שמחייבת קודם כל הפסקה ואז הערכת מצב. כי עם כל הכבוד לסיומות הכי ידועות של מרוצים בעולם, אתם ממש לא רוצים להגיע למצב של הרצה השוויצרית גבריאלה אנדרסון שייס, שהחליטה לסיים את המרתון במשחקים האולימפיים לוס אנג'לס 1984 כשהיא מיובשת לגמרי. בתור ספורטאית מקצוענית היא שרדה את זה, אבל אצל הרבה אנשים אחרים זה יכול היה להסתיים אחרת.
יוטיוב | גבריאלה אנדרסון שייס במשחקים האולימפיים לוס אנג'לס 1984
