מאת:צביקה יהלום
אני מניח שהכתוב בהמשך, יעורר בכם או לפחות בחלק מכם הרגשה דומה לשלי.
אנו עומדים לפני ריצת המרתון ה-26 העומדת להיערך בינואר 2003, אירוע מיוחד זה גורם לנו לעשות הרבה "חושבים", איך להתייחס אליו, וכל פעם מחדש.
כמי שרץ כבר שני מרתונים בטבריה ואפילו
נהנה מאד (ראו רישומי בגיליון "עולם הריצה" מספר 106 מפברואר 2002), בכל-זאת עולה המחשבה, האם כדאי, בריא, רצוי וכו' לרוץ מרתון נוסף?
האם כדאי, בריא ורצוי לרוץ מרתון נוסף
היות וכאמור נהניתי משני המרתונים שרצתי, כבר בסיום המרתון בשנה שעברה היה לי די ברור שברצוני להמשיך במשימה/מסורת זו (רק שנהיה בריאים, טפו, טפו
– (break a leg . עם הרגשה זו התהלכתי עד ספטמבר החולף – מועד קריטי לקבלת החלטה אם לרוץ אם לאו, שכן מתחילת נובמבר יש להתחיל בהכנה ובאימונים.
אז עולות השאלות הרלוונטיות ומציבים את טבלת היתרונות והחסרונות. השאלה הבסיסית שאני שואל את
עצמי טרם קבלת ההחלטה, האם אני מוכן ויכול לעמוד בלוח האימונים הקפדני לשלשת החודשים הקרובים, שאם לא כך, אין טעם לצאת למשימה זו שנועדת לכישלון.
ריצת מרתון אינה דומה לריצת חצי-מרתון, לריצת מרתון יש להתכונן ולהכין את הגוף.
בנקודת זמן זו שוב מצטרפים כל העוזרים, היועצים והדוקטורים
הטובים למיניהם. אשת חיקי (שליט"א) מעלה את טעוני הרעייה הדאגנית ומצהירה הצהרה חד משמעית, "שאת התשלום אני אשלם בעתיד. שכן הנזק
שאני גורם לעצמי לטווח הארוך אינו מוטל בספק". כל חברי מזכירים לי איך נראיתי שדוף בשנה שעברה לפני המרתון ושזה פשוט שיגעון לחזור על כך שוב. אחרים
מחרים אחריהם וטוענים שאני וחברי לקבוצת הריצה בוודאי "שרוטים" במוח (בזה הצדק עמם), אם אנו מסוגלים לרוץ רגלית בשבוע את שהם בקושי עושים במכונית.
צביקה יהלום במרוץ גליל ים 2002
הכול מתבשל בראש לסלט של טיעונים בעד וטיעונים נגד. אך בסופו של דבר חברי'ה נעשה מה שטוב לנו, כי רק אנו יודעים באמת מה טוב לנו!
כמובן שלקחתי את ההחלטה שבוודאי רובנו לוקחים.
אני נהנה מהאימונים למרות המאמץ, ההשקעה והפשרות שיש לעשות, ולבסוף איהנה כמובן גם במרתון ואסיימו בע"ה מלא סיפוק. אז קדימה להמשך העבודה!!!
את מרוץ אייל עברתי לא רע (לפי אמת המידה שלי), את חצי המרתון בבית-שאן מקווה לרוץ כמתוכנן, ואחרי כן, להתראות בטבריה על קו הזינוק ל-42.1 ק"מ ואח"כ על קו הסיום.
ב ה צ ל ח ה ל כ ו ל נ ו !!!!
