מאת:נילי אברמסקי
מערכת עולם הריצה פנתה לנילי אברמסקי לכתוב את רשמיה
ממסעה האחרון לאירופה למחנות אימונים ותחרויות. למרות שנילי עסוקה בהכנותיה לקראת מרתון
טבריה (האם תצליח לשפר את שיאה שהוא גם השיא הישראלי במרתון לנשים 2:39:27?), התפנתה ותארה
לנו דרך חיים של ספורטאית השמורה אך ורק לה, והלוואי עלינו עוד כמה שכאלו.
בארבע השנים האחרונות, עם בוא החמסינים, אני נודדת
כמו הציפורים אל ארצות הקור, ורק עם בוא הגשמים הראשונים אני מוכנה לחזור לארץ. בשבילי החיים
הם הרבה יותר טובים ונפלאים כאשר מד החום לא עולה מעל 25 מעלות צלסיוס. זה הטבע וכל אחת
והגוף שלה. ברוב חודשי הקיץ ניתן למצוא אותי בבלגיה או בדרום צרפת בהרי הפירנאים. הפירנאים
הפכו להיות הבית השני שלי. בגובה 1850 מ בפונט-רומיאו (דרום מזרח צרפת) נמצא מרכז הספורט
הבינלאומי שבו אני מתאמנת. המרכז כולל בתוכו בית ספר תיכון ואוניברסיטה וכמובן, מרכז אימונים
לכל ענפי הספורט. אתלטים ברמה הגבוהה ביותר מגיעים לשם להתאמן בתנאי גובה. המרכז מספק את כל
התנאים ההכרחיים להצלחה במחנה האימונים. אוכל ברמה גבוהה ובשפע, שירותי פיסיותרפיה ורפואה ללא
תשלום, מסאז פעמיים בשבוע וטבע – מרחבי ריצה בשפע בנוף קסום, עם הרבה עדרי סוסים ופרות, ובכל
דרגות הקושי. ברוב הזמן מזג האוויר אידיאלי לאימונים, בין 10 20- מעלות צלסיוס בכל חודשי הקיץ.
נילי אברמסקי מנצחת במרוץ כפר סבא 2001
לאחר עונת מסלול מקוצרת (ולא במיוחד מוצלחת) יצאתי לטיול קמפינג בהרי האלפים, סביב
המון-בלאן, שם גיליתי שהליכה עם ציוד על הגב לא פחות קשה ומעיפת מריצה. אחרי שבועיים של מסע
מרתק הגעתי בחזרה למרכז הספורט בפירנאים לתקופה של כחודשים וחצי. אמנם מאמן צמוד אין לי
שם, אך באמצעות טלפון ופקס, איליה בר-זאב ואני שומרים על קשר קבוע. בשבועיים הראשונים
כמות האימונים והעצימות הייתה נמוכה מתוך רצון להתחיל בצורה מאוד הדרגתית. בשבועיים
אלו אמא שלי שהתה איתי במרכז, וזו הייתה הזדמנות נפלאה לבלות ביחד ולתייר באזור. אחרי
שבועיים קלים הגיע הזמן להתחיל לעבוד ברצינות. למזלי, הגיעה בדיוק למרכז אתלטית בריטית
ברמה שלי ובכל השבועיים הבאים התאמנו ביחד. רמת הכושר שלי עדיין הייתה ירודה וברוב הזמן הייתי
צריכה ממש לרדוף אחרי לואיז. בדרך כלל אני רגילה לרוץ ריצות קלות בקצב של 4:30 – 4:40 דק , אבל
מלואיז למדתי לא לפחד ולרוץ הרבה יותר מהר. הדבר, אמנם, לא היה קל אך לאחר שבועיים
של עבודה קשה, רמת הכושר שלי פשוט קפצה מעלה. בתחילת ספטמבר חזרה לואיז לבריטניה ונותרתי
לבדי להתאמן. למרות זאת המוטיבציה שלי הייתה גבוהה ובכל אימון קשה הצלחתי
לרוץ מהר יותר. שבוע אימונים טיפוסי כלל בתוכו כ12- אמונים. בין 150 – 170 ק"מ נפח שבועי. פעם בשבוע
אימון חזרות (400 או 1000 מ ) במסלול, פעם בשבוע ריצת קצב (ככל שרמת הכושר עלתה הקצב הלך והתקרב
לקצב מרתון), ופעם בשבוע ריצה ארוכה של 30 – 32 ק"מ. איך שכחתי את אימוני העליות וחדר הכושר…
בתחילת ספטמבר הגיעה פולה רדקליף למרכז
הספורט. היא ובעלה גארי (המשמש כשותף לאימונים ומנגר) הגיעו למחנה אימונים של חודש לקראת אליפות העולם
בחצי מרתון. גם היא הפכה את הרי הפירנאים לביתה השני בחודשי הקיץ. ההכרות שלי עם פולה תרמה לי המון אתג
ר ומוטיבציה. ההערכה שלי אליה רק הולכת וגדלה משנה לשנה. פולה היא לא רק אתלטית מדהימה עם יכולות בלתי
רגילות, אלא גם אדם נפלא. בכל הזדמנות שניתנה לי השתדלתי לרוץ איתה (כמובן שברוב הפעמים זה קרה
בריצות החימום והשחרור שלה או כאשר נדרשה לרוץ קל מאוד). יש לה גם חוש הומור מפותח. באחת
הריצות הצטרפתי אליה והיא אמרה לי שעל פי התוכנית שלה היא צריכה לרוץ קל ולכן אם הקצב
יהיה לי קל מדי אז אני יכולה להגביר. להגביר?! מצחיק מאוד, בקושי הצלחתי לנשום מרוב קצב קל.
אירועי ה11- בספטמבר תפסו אותי באמצע אימון מסלול 9X 1000 מ בקצב 3:30 – 3:35 דק עם 200 מ מעבר.
לא בדיוק הצלחתי לתפוס את גודל הטרגדיה, והיה קשה לחזור להתאמן.
נילי מוקפת בעיתונאים לאחר שבירת שיא ישראל במרתון טבריה
החיים בצל הטרור בארץ ואולי התקווה שסוף סוף העולם
השפוי יתאחד נגד הטרור הם, כנראה, הגורמים שהצליחו להחזיר אותי למסלול האימונים.
תחרות המבחן הראשונה שלי היה מרוץ חצי המרתון ב23- בספטמבר בסן דני (ליד פריס). התוצאה שהשגתי שם הייתה 1:17:28 שע
ומקום חמישי. אחרי חודשים רבים ללא תחרות גיליתי שהגוף שלי פשוט שכח איך לרוץ מהר. כבר בתחילת
הריצה, לאחר 2 – 3 ק"מ התקשיתי לשמור על קצב סביר, שלאחר מכן הלך והדרדר (עד כדי כך שהייתי צריכה
להזכיר לעצמי שאני אמורה לרוץ ולא ללכת). בק"מ השמיני התעשתי וחזרתי לרוץ בקצב מהיר יותר.
לאחר התחרות חזרתי למרכז לעוד שבועיים של מחנה אימונים לקראת המבחן
הבא (אליפות העולם בחצי מרתון). לשמחתי התאוששתי מהר מאוד מהתחרות וחזרתי להתאמן בעצימות גבוהה.
כעבור שבוע חל מפנה משמעותי מאוד. תוך כדי שיחה עם פולה על גובה ומשקל
רצויים לרצים, "שטף" אותי אחד הרצים על הרגלי האכילה שלי. היה זה ג קי קרלייאר, לשעבר אחד מבכירי הרצים באירופה.
הסבר שלו על חשיבות השמירה על הרגלי תזונה נכונה הביא אותי סוף סוף למודעות עצמית עד כמה הזנחתי אספקט זה.
לא מספיק להתאמן קשה ולהשקיע באימונים ובמנוחה והתאוששות. תזונה נכונה ומשקל אידיאלי חשובים לא פחות.
כל קילוגרם עודף אחד גורר האטה בקצב של 3 שניות לקילומטר (הווה אומר דקה שלמה לחצי מרתון). מאז אותה שיחה החלטתי לקחת
את עצמי בידיים ולהתחיל לאכול נכון. זאת אומרת ללא שום עוגיות, עוגות, שוקולד, סוכר ורטבים. כך הצלחתי להשיל
מעצמי עודפים שהצטברו להם במשך הזמן (מה לעשות עם הגיל קשה לאכול בלי הגבלה ועדיין לשמור על משקל רצוי).
לאליפות העולם באנגליה הגעתי לאחר מסע של 20 שעות ברכבות. לקו הזינוק הגעתי עם חששות רבים. אימון
אחרון קשה היה בלתי מוצלח וגם בדיקת הדם האחרונה לא היתה מעודדת. רוחות חזקות לא הפסיקו לנשב וכל אלו לא עזרו
למוראל. השתדלתי שלא להיכנס לפאניקה ולרוץ כמיטב יכולתי. פולה רדקליף זכתה לעידוד נלהב של הקהל כבר במהלך
החימום ואין ספק שהלחץ עליה היה רב יותר מאשר על כל רצה אחרת. בתחילה רצו הגברים, שם ניצח באופן משכנע
היילה גברסילאסי. בריצה זאת השתתף גם זבדיה וודג מישראל וסיים בתוצאה מאוד מכובדת, מה שנתן לי את הבטחון
שניתן לרוץ טוב בתנאים הקיימים. עם יריית הזינוק יצאתי לדרך יחד עם עוד 75 בנות. די מהר הבחנתי ברצה בלגית שאני
מכירה וכך החלטתי פשוט להיצמד אליה. ההחלטה היתה מוצלחת מאוד וקצב הריצה היה אחיד וטוב. 5 ק"מ ראשונים בזמן
של 17:30 דק , 10 ק"מ ב35:11- דק . לאורך המסלול היה קהל רב שעודד את הרצים. מסלול הריצה כלל שני סיבובים במסלול
כמעט שטוח שעבר מתחת לגשר התלוי המפורסם, שהוא הסמל של העיר בריסטול יותר ממאה שנה. המצחיק הוא שכאשר
רצים לכיוון הגשר לוקח הרבה זמן עד שמבחינים בו. הגשר הוא כה גבוה שממש צריך
להרים את הראש בכדי להבחין בו, אבל כאשר עושים זאת זוכים לראות מחזה מדהים ביופיו. לקראת הק"מ ה17- הבחנתי
שפולה כבר ביתרון עצום ולא היה לי ספק שהיא תנצח. הק"מ האחרונים של הריצה היו ברובם כנגד רוחות חזקות ביותר.
הדבר גרם לי להאט במעט את הקצב, אבל בנחישות רבה הצלחתי להגביר את הקצב בשני הק"מ האחרונים ולשמחתי
הרבה סיימתי עם שיא ישראלי חדש. אמנם שיפור קטן, אבל לאחר שנה שלמה מבלי לקבוע שיא ישראלי גם זה משהו.
משם חזרתי להרים לעוד שלושה שבועות של הכנות אחרונות לקראת מרתון פרנקפורט.
בסיפורי האגדות הסוף היה צריך להיות שאני קובעת עוד שיא ישראלי, אך מה לעשות שהחיים והמרתון הם לא סיפור אגדה.
תנאי מזג האוויר היו טובים, מעט גשם אך ללא רוחות. כבר מההתחלה נצמד אלי רץ רוסי אחד והחליט לעזור לי בריצה. חמישה
ק"מ ב18:35- דק . לקראת הק"מ העשירי אחד הרצים מאחורי נתקל בי וגרם לי להתעופף באוויר ולהשתטח, אבל לא איבדתי את
עשתונותיי ומיד ניתרתי מהכביש נחושה להמשיך. למזלי הכביש היה רטוב מאוד, כך שכמעט לא נחבלתי. את חצי המרחק
עברתי ב1:18:43- שע , זמן טוב ומבטיח, אך המבחן האמיתי מתחיל אחרי הק"מ השלושים. לקראת הק"מ ה32- הקצב הואט
מעט. הבחור שרץ איתי הפסיק לרוץ פתאום ללא כל אזהרה מוקדמת. למרות זאת עדיין הייתי נחושה, אך הגוף הלך והתעייף
ולא הצלחתי לשמור על הקצב הרצוי. באיזור הק"מ ה36- היה לי ברור שהסיכויים לשיא מועטים, אך בכל זאת המשכתי
להלחם, מתוך מטרה להשיג את התוצאה הטובה ביותר שאוכל. התוצאה הסופית הייתה 2:40:26 שע , 59 שניות איטי מהשיא
האישי שלי ומקום 9 בין הנשים. התוצאה שהשגתי
אכזבה אותי במקצת, בעיקר משום שהיה חשוב לי לקבוע שיא על אדמת גרמניה. להפתעתי במהלך הריצה, בשלושה מקומות
שונים, הכריז הכרוז המקומי את שמי וציין שהגעתי מישראל. העידוד שזכיתי לו היה נלהב ביותר, מה שגרם לי לגאווה עצומה.
הבטיחה וקיימה – שיא ישראלי חדש בריצת מרתון
אפשר להסתכל על
המרוץ הזה גם מזווית אחרת. בכל זאת זכיתי לניסיון נוסף להתמודד עם המרחק הקשה כל כך. אמנם לא השגתי את המטרה לשבור
את השיא שלי, אך בכל זאת התוצאה שהשגתי סבירה. אני מוכנה ונחושה ועם המון מוטיבציה לחזור לאימונים ואף להעלות את
רמתם, תוך מטרה ברורה לנסות לרדת במרתון טבריה מזמן של 2:40 שע . אני אפילו מוכנה סוף סוף למלא את כל תוכנית האימונים
של איליה (איליה בר-זאב, מאמני האישי) ולנסות לרוץ מעל 200 ק"מ בשבוע. קל זה לא יהיה אך מי אמר שהחיים קלים.
כדי להגשים חלומות צריך לעבוד קשה ולהזיע. הכי חשוב
לזכור שלא רק המטרה הסופית היא החשובה, אלא צריך ללהפיק הנאה מהדרך עצמה. זה מה שאני מתכוונת לעשות.
קישורים קשורים
מרתון טבריה ה- 25
חצי מרתון בית שאן
באדיבות מגזין עולם הריצה
