העונה התחילה בצורה מבטיחה, חזרתי בספטמבר מאליפות העולם בלונדון. התוצאות העידו ש"הסוס מזדקן" עדיין משתפר, ונראה כי יש עוד לאן ומה לקזז. לפיכך סומנה שנת 2014 כשנת הגשמת יעדים: חצי ישראמן, אליפות אירופה בטריאתלון במקצה פאראלימפי ותחרות איש ברזל ברות שבגרמניה.
התוצאות העידו ש"הסוס מזדקן" עדיין משתפר | צילומים: באדיבות עדי דויטש
הדגשתי את התאריכים בלוח השנה ונרתמתי למשימה הראשונה, אבל בערב הסילבסטר נפלה ההפתעה. במקום לחגוג כראוי את כניסתה של שנת 2014 מצאתי את עצמי בבית החולים "שיבא" חובק מיטה ויונק אינפוזיה.
היום הזה נפתח ברכיבת בוקר קלה לאחר אימון שבת בו ערכתי רכיבה מסכמת וריצת 20 קילומטרים לקראת הישראמן. הכל זרם ולא נרשמו אירועים חריגים, אבל מאוחר יותר במשרד חשתי סחרחורת, ונתקפתי ברעידות בלתי פוסקות. אני אוסף את עצמי בשארית כוחותי, נוסע הביתה בקושי, מאבד נשימה ומרגיש רע.
אשתי מזעיקה את מד"א, והמחשבה שעוברת בראש היא "אירוע לבבי? לי? היתכן?". הבדיקות מראות א.ק.ג תקין, אבל לחץ דם בעייתי, 35/55. אני מחובר לעירוי כפול לוריד ומובהל בניידת לשיבא, שם אבחנו דלקת ריאות קשה.
"קשה לעשות חצי מרחק בגלל הגעגוע למרחק המלא"
נשאר לאשפוז של 3 ימים שמלווה באינפוזיות ואינהלציות. משתחרר עם כמות אנטיביוטיקה המיועדת לסוסים, מביט ביומן ורואה שנותרו עוד 10 ימים לישראמן.
חצי ישראמן
יורדים לאילת! ההתרגשות ,ההמולה והאקספו העמוס נותנים תחושה טובה. יש אווירת משפחה גדולה, תחושת שותפות לאהבה לספורט ולתחרויות המרחקים הארוכים.
בוקר הזינוק: עלייה במפלס ההתרגשות, חימום קל, ותרועת ההזנקה. המים הקרירים עושים טוב לגוף, ולאחר 34 דקות אני בחוץ. עולה על האופניים בדרך לנטפים. עד לחצי המרחק הקצב סביר, בדרך חזרה מתחיל לחוש את העייפות.
למרבה המזל מזג האוויר לטובתנו, ובניגוד לשנה הקודמת אין רוח פנים. לאחר כ-3:40 שעות מתחיל את הריצה, הירידה קשה והרגליים מאיימות להתפקע. מגיע לכיכר עינב "מרידיאן" עובדיה, ממתין לשמוע את צעקותיה של ״הלביאה״ כדי לקבל איזה כדור עידוד ואלו מגיעות גם מגיעות.
אולם במקביל "צועקות" גם ההשפעות של כדורי האנטיביוטיקה. אני חש שכולם חולפים על פני, הגוף משווע למנוחה, הריאות רוצות אוויר והרגליים? מטילי פלדה. אני עובר להליכה/ריצה, ניר מגיע רכוב על אופניו ומנסה לעודד ומדרבן. אחרי 6 שעות וחמישים דקות חוצה את קו הסיום.
מאוכזב אבל עורך את החישובים, עובד על התירוצים ומתחיל בהתאוששות. תוך כדי עולים הגיגים שלמרות הכול, המרחק המלא הוא הדבר האמיתי ואין תחושה דומה לתחושת הסיום שלו.
"הרכיבות לקראת צ'לנג' רות היו רק בסופי שבוע"
אליפות אירופה?
ערב פסח, חוזרים מאימון עם הקבוצה ה"שוהמיסטית". 400 מטר לפני צומת "אל על" נפילה של הרוכב לפני, אני עולה עליו ומוטח לכביש. שרוע על הקרקע ומתחיל בבקרת נזקים. הכתף? כאב חד. הפרוטזה? עפה מהגדם ושוכבת לה דומם בכביש. הגדם? מדמם! אומר לסובבים אותי "הלכה העונה".
עמנואל ״השועל״ בלחסן מגיע, דורש לשלומי ומתחיל להנחית הוראות: תזיז את היד למעלה, לצדדים, תכופף. הוא טוען שלא נשברה עצם, אבל הכאבים שאני חש משדרים לי משהוא לא טוב. אמבולנס? חסכנו, מזעיקים את עמית משוהם שמנוסה בפינוי, והוא מעמיס אותי על הטנדר אל "שיבא" אהובתי.
מיון בערב החג. נאנח מכאבים וזועף על מר גורלי. עובר סדרת צילומים, אולטרה סאונד כתף, יד, תופרים את החתך בגדם ואחרי שעות אני כבר בבית לליל הסדר. הפציעות בגדם ובכתף מנעו ממני ללכת עם הפרוטזה או להיעזר בקביים, מה שהחזיר אותי עשרות שנים אחורה לכסא הגלגלים עליו ישבתי שבועיים.
חודשיים וחצי ארוכים ומתסכלים של החלמה, התפרים בגדם צריכים להחלים, הרופאים ה"סטנדרטים" מטילים ספק ביכולת להתאושש בפרק זמן של פחות מחצי שנה. אני מחליט לברר אופציות אחרות ופונה לאייל "המלאך בלבן" גור, רופא קטוע רגל שטוען בי אמונה שזה יהיה אפשרי .
כתבות נוספות בנושא:
> מירי בויום מספרת על ההכנות לישראמן הראשון שלה
> נתי גרוברג המשותק ברגליו מתכונן לאיירון מן קופנהאגן
מתחיל פיזיותרפיה אצל דוד רזניק שעושה מאמצים להחזיר אותי לכשירות ולו חלקית. חוזרים לאימון מתון, מדוד ואיטי, ולאחר כחודש וחצי אני מתחיל לנסות לרוץ על ה"אנטי- גרביטי" במעבדה של ד"ר יוני ירום, וזה קשה וכואב.
חודש לפני צ'לנג' רות, מעיז ומנסה לרוץ בחוץ. שי פיפמן חברי ומאמני בעבר, מתגייס לסייע ומייעץ כיצד להתמודד עם הריצה. אני מדווח לו על נתוני קצב והוא מודאג. ריצות ארוכות לא ערכתי בגלל הקושי, והסתפקתי בריצות למרחקים של 7, 10, ו-12 ק"מ. הרכיבות היו בסופי שבוע ורק בשחייה התאמנתי ברמה סבירה.
הספקות עולים ומנקרים בראשי, האם אצליח לממש את ה"סלוט" ברות?
עדיין חש פרפרים בבטן
עולה על הטיסה ופוגש עשרות ישראלים. עדיין חש פרפרים בבטן, ההתרגשות והפחדים משתלטים: איך תהיה השחייה? הרכיבה? ובעיקר עיקר הריצה? הטיסה מלאה ב"אנשי ברזל", החבר'ה של שוונג ואייל שטרן בתלבושת ייצוגית. רבים מהמשתתפים מלווים בבני המשפחה, עובדה שמוסיפה חן לאווירה.
מגיע לרות, עורך סיור היכרות עם טיפים של עמית שטיינברג ואשתו שכבר מכירים את המקום, יוצא לאימון ריצה בקצב נוח, ומנסה להפיג חששות. בערב מתעדכנים בנעשה בארץ והלב נחמץ. מקווים לטוב ויודעים שזו תקווה שלא תמיד מתגשמת .
בבוקר שישי אני והחבר'ה של שוונג מוזמנים לארוחת בוקר עם פליקס, מנכ"ל צ'לנג' רות. ניר ברק שאותו זכיתי להכיר בישראמן הראשון שלי ואייל שטרן נותנים לי תחושה טובה "אנחנו כאן לתת לך את הטוב ביותר", לא רק אמירה אלא התנהלות מחבקת, הן כלפי חברי הקבוצה המאורגנת שיצאה מישראל והן לאלה המזדמנים לחברתם.
פליקס מברך את הקבוצה הישראלית, הוא מדגיש את תחושת מחויבותו ההיסטורית הן כאדם והן כגרמני, כלפי הישראלים. הוא גם מביע דאגה אמיתית לבני משפחות המשתתפים שנותרו בארץ. הרגישות בדבריו והאופן בו ביטא את תחושותיו ריגשו את כולם.
פליקס גילה נכונות לסייע לי בסוגיית העברת ה״רגליים״ מקו זינוק המים לאזור ההחלפה ולאפשר ל"הנדלרית" הקבועה שלי, רעייתי, לטפל ברגליים היקרות לי ביותר. אחרי המפגש אני יוצא לרכיבה של שעה ומנצל את ההזדמנות להכיר את עליית ה"סולאר" המפורסמת. בערב מוצא בריכה ועורך אימון קצר לשחרור הגוף והנשמה.
"אין לי מה לחפש מקדימה"
6.30 זינוק! במקור הייתי אמור לזנק מאוחר יותר אבל "גילו" שאני ספורטאי פאראלימפי קטוע רגל ולכן שובצתי לזינוק רגיל מוקדם יותר עם עוד 4 ספורטאים פאראלימפיים. דקותיים לפני הזינוק נותנים כבוד ל-10 המקצוענים המדורגים ראשונים, הם נכנסים למים לקול תשואות אלפי הצופים העומדים לאורך גדת הנהר .
היה ברור שאין לי מה לחפש מקדימה, אני לא באמת שייך למקצה הזה. את 1,500 המטרים הראשונים אני שוחה ב-27 דקות, זוהי נקודת הסיבוב הראשונה. בדרך "הביתה״ הקצב טיפה יורד. תחושת נימול ביד ימין, 57 דקות ואני רואה את המצוף מתקרב. אחרי שעה ושבע דקות אני מקיף אותו וחותר לכיוון היציאה.
מסלול הרכיבה חוצה עיירות קטנות ונופים קסומים, נראה שהמעבר בתוך העיירות הוא זה שעושה את סיפורו של צ'לנג' רות למיוחד. הדרכים עמוסות, בכל עיירה מאות אנשים יושבים על ספסלים עם ספל בירה ביד ימי, זמבורה ותופים ביד שמאל, ו"עושים כבוד" לרוכבים.
עיקר העידוד הוא לאורך העליות אבל דבר לא משתווה לעידוד לאורך עליית ה"סולאר" (SOLAR). נחיל אדיר של מעודדים סוגרים על הכביש והוא נפתח רק שאתה ממש קרוב וחוצה אותו, לרגע אתה יכול לדמיין את ה"אלפ דואז" לנגד עיניך.
קריאות העידוד גורמות לך לחייך ולשכוח שאתה בשיא העלייה. מכאן 20 ק"מ מהירים ונכנסים להקפה השנייה שמן הסתם כבר יותר איטית וקשה. הטמפרטורה עולה, משתדל לטעון את הגוף כל הזמן בנוזלים מכל הסוגים, כדורי מלח ומזון קשה כי היום עוד ארוך.
הראש מחשב את המרחקים שנותרו. אני אוהב להמיר אותם למרחקי אימון ומקומות בארץ. כנראה שפסיכולוגית זה עושה לי טוב. 90 ק"מ זה כמו אימון שבת מהבית לצומת שמשון וחזרה. 60 ק"מ זה מהבית ללטרון וכך הלאה עד שנותרו 10 ק"מ מהירים שמסיימים 6:20 שעות של רכיבה.
מגיע לאזור ההחלפה הבא ולא מוצא את השקית שלי. אין שקית משמע אין תותבת ריצה, אין תותבת ריצה נגמרה התחרות. בעת מסירת השקיות נהג המשאית לקח את התותבת והבטיח כי ישגיח עליה אישית, עכשיו לך תמצא אותו. בעוד הייאוש משתלט עלי, מגיעה אחת המתנדבות וחיוך רחב על פניה. מצאנו.
כעת צריך לשנס כוחות לאתגר הגדול ביותר. אחרי הפציעה שעברתי, הריצה היא ההתמודדות הגדולה שלי. מהר הבנתי שיהיה קשה להגדיר זאת כריצה, קצת דידיתי קצת רצתי, הכל היה כל כך קשה וכואב, הרגליים לא זזו. הנחמה היחידה היתה שלא מעט מהאנשים מסביבי הלכו גם הם.
אחרי 5 ק"מ פגשתי את המעודדת האישית שלי שקבעה נחרצות "אתה תסיים". אני מחשב כל מטר, כל קילומטר וזה נראה ארוך. בעיירה קטנה אחת, שאינני זוכר את שמה, בסביבות הקילומטר ה-15, מתחילה חגיגה. הקהל היושב לאורך המסעדות והבארים מעודד ודוחף, מפרגן לכל רץ שעובר. מדהים.
מסתובב לכיוון ה-20 ק"מ ואומר לעצמי "רק עוד חצי, לא נורא", מציץ בגארמין ורואה שלמרות הקצב המביך אני עומד במגבלות הזמן. 28 ק"מ עברו וגשם שוטף החל לרענן אותי. עובר 31, 33, מגיע לשלט 35 ק"מ ויודע שזה קרוב. מזדחל לתוככי רות, רואה את השלט 39 מתקרב, אחריו נראה השלט המציין שעברתי 40 ומיד גם יגיע 41.
הנה המשפך, אני רואה את השטיח האדום, הכרוז מכריז על הנכנסים ואז אני שומע את שמי ברמקול "עדי דויטש פרום ישראל". מחייך לעצמי ויודע שזה נגמר. הלב מתמלא בתחושת סיפוק וגאווה שמלווה אותי במטרים האחרונים. עשיתי זאת שוב! חוצה את השער לאחר 14:35 שעות.
בניגוד לפעם הקודמת, אין התפרצות שמחה. יש איפוק שפקד את כל הישראלים, המשא הכבד של הידיעות מהארץ לא נתנו לנו לחוש פורקן. כל אחד לעצמו חש כי יש לו סוג של שליחות קטנה, כל אחד והסיפור האישי שנשאר בארץ , ההיכרויות עם חברים , משפחה והדאגה הכללית על המתרחש בדרום .
גאווה אישית ולאומית כאחד
פליקס ואייל מוודאים שאני מגיע לטקס הסיום ובמהלכו, ברגישות ובחמימות נדירה, החליטו המארגנים לחלק פרסים למשתתפי התחרות במקצה הפאראלימפי. לצערי שאר הספורטאים הפאראלימפים לא סיימו את המרחק המלא. נקראתי לעלות לפודיום כספורטאי בעל המגבלה היחיד שסיים את התחרות. לקול מחיאות כפיים של מאות ספורטאים שנכחו בטקס ובחיבוק חם של חבריי הישראלים, עליתי לבמה בהתרגשות וחשתי גאווה אישית ולאומית כאחד.
תם האירוע, הרגע שאחרי השיא. תחושת ריקנות אופפת אותך, ריק שנוצר אחרי וייב חזק אליו היית מכוון מטרה. עוזב את שטח האוהל, סיבוב אחרון במתחם האקספו שמפורק בקצב מואץ. קונה לי מזכרת קטנה שתזכיר לי שעמדתי במשימה. זהו, צריך לחזור לשגרה, למציאות הישראלית השונה כל כך מזו של אירופה. ומחר? מחר נסמן מטרות חדשות.
לסיום תודות חמות לכל אלו שתמכו, ליוו, וחיזקו אותי לכל אורך תקופת ההכנות ועד לקו הסיום: מוטי ארז ודני מחברת DAA ,יואב קמין מ-GARMIN, ארגון ידידי צה"ל בארה"ב FIDF , בית הלוחם תל אביב וכמובן החברים משפחתי היקרה.
