אני נזכרת כמה חיכינו ל- 8 באוגוסט- – תאריך היציאה הביתה מהחווה של לרדת בגדול. בהסתכלות אחורה ובראייה מפוכחת ובהירה- לא ידענו מספיק להעריך את החממה המוגנת והתנאים הסטריליים שניתנו לנו כדי לעשות את השינוי והמהפך אולי הכי משמעותי שאי פעם חווינו ונחווה בחיים. לרדת בגדול- האגדה שהפכה למציאות, התכנית, התקופה , הפורמט, האנשים ששינו לי את החיים מהקצה אל הקצה. מתקשה להאמין שכבר עברה שנה ליציאה שלי החוצה לעולם האמיתי –ואני כבר לא אותה לארה
מאת:לארה מלר
יש רגעים, בהם נדמה לי שכל זה היה חלום, תעתוע, מן סוג של אשליה או בועה ועוד רגע אני מתעוררת למציאות אחרת הפוכה ומגלה שאני עדיין אותה בחורה שמנה ושום דבר בעצם לא השתנה. ישבתי הבוקר ושאלתי את עצמי: אז היום אחרי שנה, מה בעצם השתנה השנה? התשובות מיהרו להציף אותי ולהופיע. אמנם התעוררתי הבוקר, אותה לארה, אבל לגמרי שונה. הסתכלתי במראה וההבנה, פתאום חלחלה, שכבר חלפה שנה וזה לא חלום, זו לא פנטזיה- אני באמת בחורה רזה!
היום לפני שנה, אחרי שלושה חודשים ששינו את החיים שלי, חזרתי הביתה והבנתי שהגוף שלי הוא מתנה. הגוף הפיזי הוא כלי ביטוי חיצוני לנשמה. הוא לא פח זבל אלא בית מקדש. כל מה שאני מכניסה לתוכו דורש תשומת לב מודעות וחשיבה עמוקה. לכל ששואלים אני עונה שכן, אני עדיין רעבה, אבל הרעב שלי היה ויישאר רעב רגשי כי הגוף הפיזי שלנו זקוק למנה מאוד מצומצמת של מזון ואנרגיה כדי להתקיים.
אנשים שואלים אותי, לכל אורך השנה הזו, מהו סוד ההצלחה שלי ואיך אני מתמידה בירידה במשקל? איך זה שאני מקפידה על תזונה בריאה ועושה כל כך הרבה ספורט? איך זה שאני לא מתפתה נשברת או סוטה מהמסלול? אז היו לי הבוקר הרבה מחשבות על תעצומות הנפש הפנימיות והעמידות שגיליתי בעצמי השנה אבל יש לי רק תשובה אחת לתת לכם: מה שבאמת נותן לי את הכוח האנרגיה והמוטיבציה להמשיך הלאה הוא הפחד העמוק לחזור אחורה. הפחד שלי מעלייה במשקל שומר אותי רזה. אותו מנגנון ההרתעה שמזכיר לי ומתריע בפניי בכל רגע ונקודה בה אני ניצבת מול פיתוי או גירוי שלמקום ההוא, לפני שנה, בו הייתי מכוסה בשכבות הגנה, בו שקלתי 120 קילו ויצרתי חומה ביני לבין העולם. לשם אני לא מוכנה לחזור לעולם!
אחרי מרתון תל אביב
במשימה האחרונה בחווה קברתי, באופן סימבולי, את כל המשקל שהשלתי מעצמי ובחצי שנה בה התמודדתי לקראת הגמר של התכנית הבטחתי לעצמי בכל קילו שירד ממני שבכל רגע נתון יש לי את חופש הבחירה להחליט מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה לחיות. הרגשתי במהלך כל השנה האחרונה שאני באמת מצליחה לחצות את הגבול שלא דמיינתי, האמנתי או העליתי על דעתי שאחצה. הצלחתי להציב ולהגשים יעדים ספורטיביים, להשתחרר מכל אותם מחסומים שמונעים ממני מגע עם כאבים רגשיים עמוקים שבמשך שנים היו קבורים והכי חשוב הצלחתי להתחבר למשהו מאוד בסיסי וראשוני שקצת אבד לי- בטחון בסיסי בגוף שלי.
לא קל לי להגיד את הדברים שאני הולכת להגיד כרגע אבל הייתי תקופה מאוד ארוכה בהכחשה שזה פגע בי להיות שמנה. הייתי צריכה להיפרד מכל מה שאני מכירה לתקופה כדי להיגמל מהרגלים שהשאירו אותי באותה נקודה. רק כשבודדתי את עצמי מגורמים להשמנה וננעלתי בחווה הצלחתי לעשות שינוי. רק אחרי שחזרתי הביתה והוצאתי ממנו את שוקולד שכל כך אהבתי, הצלחתי להיגמל. רק כשהרחקתי את הפיתוי מעצמי אחרי זמן מסוים הוא כבר לא דיבר אליי יותר.
כבחורה שמנה הייתה לי בעיה, בהצבת גבולות והגדרת פרופורציות, כי מעולם לא הרגשתי תחושת שובע. מקור ההזנה העיקרי שלי היה האוכל. לקח לי זמן להבין שהסיבה לכך היא בגלל חוסר היכולת שהייתה לי להגדיר בפשטות ולבקש לעצמי את מה שאני באמת רוצה. למצוא מקורות הזנה נוספים בחיים. כבחורה שמנה הסתפקתי במערכות יחסים לא מספקות שהיו תוצאה ישירה של זה שאני לא מצליחה לקחת אחריות על הבחירה שלי. נשארתי תמיד רעבה ועסוקה בהסברים או תירוצים שמסיטים אותי מלראות את האמת הפשוטה שאני פועלת ממקום פנימי שמאמין שעדיין "לא מגיע לי" משהו טוב יותר. כשהצרכים האמיתיים שלנו נעלמים או מטשטשים ואנו מתמסרים ומתמכרים לתחליפים מזיקים, אנחנו מאבדים שליטה ויוצרים חומת הגנה בצורה של שומן.
במרתון ירושלים
ממקום של הדחקה וחוסר הסכמה, להתעמת עם הקושי הכי משמעותי, לא מגיעה הגמילה או הטרנספורמציה. רק מהמקום בו הסכמתי לעמוד מול המראה והצלחתי לעשות את ההפרדה בין שורש הנשמה שלי (שקבור מתחת למעטה שומן ) ודורש שינוי לבין אותה שכבת ההגנה ששמתי על עצמי במשך השנים, משם צמחה האנרגיה והעוצמה לעשות שינוי והתמרה ללארה של היום. היום אני מתבוננת במציאות ומצליחה לעשות את ההפרדה, בין לארה שהייתה, זו שרעבה לאוכל שנתן לה וסיפק לה אהבה בלי תנאי, לבין לארה של היום הכמהה למקור הזנה רגשי אחר בו האוכל כבר לא מהווה מענה פתרון או פונקציה.
בהסתכלות אחורה על השנה, מעבר לקילוגרמים המיותרים שהשלתי מעצמי, הצלחתי להגשים עוד כמה אתגרים ספורטיביים. השתתפתי במרתון עין גדי, מרתון ירושלים, מרתון תל- אביב, מרוץ צהלה, מרוץ אשקלון, מרוץ אתגרי אקשן סיטי. עברתי הסמכה מקצועית של קורס מאמני תזונה, אני מעבירה הרצאות לגופים עסקיים וחוגי בית פרטיים בנושאי תזונה מאוזנת, בריאה וכוח הרצון, כמניע לפעולה ביצירת שינוי. בימים אלו אני בדרך להגשים את היעד הבא – ריצת מרתון מלא באמסטרדם בסתיו הקרוב.
בנוסף לכך, בימים אלו, אני לקראת דרך בסופה אהיה מאמנת כושר מוסמכת. במטרה לרכוש לעצמי כלי מקצועי למצוא את השילוב המיטבי והאולטימטיבי באמצעותו אוכל לבנות תכנית כושר ותזונה מאוזנת, בריאה ולספק עוגן ותמיכה לעוד אנשים רבים הנמצאים באותו מקום בו אני הייתי רק לפני שנה.
היום, אחרי שנה, אני סוגרת מעגל ומודה לכל מי שליווה את התהליך שלי השנה. בראש ובראשונה לאורלי הופמן בר ונדב מאירסון, המאמנים הגדולים מהחיים שהתמסרו עם הלב והנשמה בכל רגע ורגע. ליאיר וחמוטל קרני על התמיכה התזונתית, המסירות, המקצועיות והאכפתיות האינסופית לכל אורך הדרך. למדריכים המסורים והמקצועיים של "דרך הכושר" שעשו עבודה מדהימה. לכל חבריי לחווה שהיו שותפים למסע ובעיקר לצוות ההפקה של התכנית "לרדת בגדול" שידע לשלוף אותי ממציאות חיים בה הייתי קבורה וסייע לי באמצעות הפורמט המדהים הזה להיוולד מחדש.
עם יאיר קרני
אז הייתי רוצה לאחל לכולנו שנעיז לחלום ולהגשים חלומות, שנצליח לפתח שליטה מלאה על המקומות בהם אנחנו עדיין נופלים למלכודות פיזיות ורגשיות. שנשכיל לעשות יותר בחירות מודעות שלא להיכנע לדחף המידי לממש כל תשוקה . ונצליח להגשים יעדים ממקום של מחויבות למלא הסכמים קודם כל עם עצמנו ורק אחר כך כלפי אחרים. תזכרו- חיים מתוך מחויבות למודעות בריאה הם חיים שיבטיחו לנו מגמה קבועה של צמיחה התפתחות וגדילה!
שולחת המון אהבה נטולת פחמימות וגדושה בחלבונים וירקות, שלכם-לארה.
לארה מלר- מאמנת תזונה- פיינליסטית העונה הרביעית של תכנית הריאליטי "לרדת בגדול"- השילה 54 קילו ממשקלה.
