מאת:גיא דוסה
לקום בוקר אחד ולהחליט על כניסה למערכת אימונים שגרתית, תיאורטית זו החלטה מצוינת. בפועל מדובר בעבודה סיזיפית, קשה אבל עם סוף קל יותר. גיא דוסה ממשיך את שיעור השחייה הרביעי ושואב כוחות מספרו של אבי השיטה – טרי לוכלין
השיעור הרביעי החל, והפעם הגעתי אחרי אימון בוקר. אין כמו לשחות בשעות הבוקר המוקדמות, כל היום נראה אחרת. חצי שעה של מאמץ, יציאה מהבריכה ולאחריה מקלחת חמה, והיום נפתח ליום של רוגע ושלווה, זו המטרה, הלוואי ואצליח להתמיד. יש קושי גדול באימון, האימון דורש סבולת גבוהה שכן אחרי תרגול ה'סקייט' או ה'זיפר', כשמוציאים את הראש מהמים אין מי שמתקן, אין מי שבוחן ואין מי שיעודד, מדובר בעבודה עצמית וסיזיפית. מאיפה אגייס את הכוחות האלו?
כזכור, יש לי מדריך ששולח לי מיילים מעודדים לחיזוק ההתמדה, ודרך כך למדתי מושג חדש שאיתו אני נכנס לבריכה בכל אימון – Mastery. המונח הזה הוא למעשה, תהליך שבמהלכו פעולה קשה שנעשתה בעבר הופכת להיות קלה יותר, ונעימה יותר על ידי תרגול. הכוונה היא לאימון בו הגוף והמחשבה (נפש) מאוחדים וממוקדים ללא הפרעה, בסבלנות, וכמעט באהבה. תרגול מסוג זה יכול ללמד אתכם לבצע כמעט כל דבר. בתיאוריה הכול יפה ופשוט ולעשות 'סקייט' אחרי 'סקייט', איזה אהבה? אבל גדי המאמן לא הרפה ונסה לתת לי כלים לאהוב את השגרה.
"תלמדו לאהוב את השגרה", טרי לוכלין, אבי השיטה,
מתוך ספרו – "Triathlon swimming made easy"
"לימוד כל המיומנות מלווה תמיד בזינוק קדימה ולאחריו מישור ארוך הרבה יותר, קצת יותר גבוה מהקודם, זו תובנה חשובה להשגת שליטה וה – Mastery. כדי להשיג Mastery, צריך לאמץ את הרעיון שרוב הזמן אנחנו נמצאים במישור וצריך להמשיך ולהתאמן באותה התלהבות גם כשנדמה שאנחנו תקועים במקום. בכדי להשיג Mastery, התרגול הוא לשם התרגול עצמו, למדו לאהוב את שגרת האימונים היומית שלכם בדיוק כמו שאתם אוהבים את פריצות הדרך הקטנות שקורות מדי פעם. בדיוק כמו בתרגול זן (בודהיזם), אימוני השחייה יכולים להוות עבורכם זמן של רוגע ושלווה בתוך מרוץ החיים שבחוץ" – טרי לוכלין.
השיעור התחיל, ואני מתלהב שעשיתי שיעורי בית באדיקות לפי הדף המנחה, 'סקייט' ימין ו'סקייט' שמאל והכול הולך נהדר, ואז 'זיפרים', ומכניסים פוקוס של חילוף ידיים כמה שיותר מאוחר, ועוד פוקוס של שליחת היד לתוך מטרה רחוקה, כמו חץ. אבל ההתלהבות גוררת אגרסיביות, והכניסות למים לא חלקות ומלוות בהרבה רעש. כאן חטפתי בראש, "ההתקדמות לשיעור רביעי מעולה", אומר גדי, "אבל אתה חייב להוריד את הקצב, אני רוצה שתשחה יותר לאט מהזקנה במסלול ליד". כאן נפל האסימון, כשהדגש על המהירות יורד, הריכוז בתנועות עולה והשחייה הופכת למעין ריקוד אומנותי. כל תנועה יוצאת עם מחשבה מקדימה. התנועות ארוכות יותר, ומבריכה לבריכה מספר התנועות הכולל יורד. הרצון ל'אינסנט פודיניג' הוא המכשול של השחייה ושל אותה תחושת רוגע ושלווה המגיעה רק אחרי תרגול חוזר ונשנה באותה התלהבות.
עולם הדימויים בלימוד השחייה הוא עשיר, לדוגמה, הכנסת היד לתוך שרוול של מעיל יוצרת חדות בכניסה ומשפרת את הביצועים. אבל משהו חסר- מתי כבר אלמד לקחת אויר שהרי עד עכשיו לא ניתן לשחות בריכה אחת בשלמות? "כאן טמון הסוד…" אמר גדי, וצטט שוב את טרי לוכלין, "הדבר הראשון בלימוד הזה הוא מחויבות עצמית לטווח ארוך לתהליך שבו אין קיצורי דרך ואין תוצאות מהירות וקלות. תשאפו להישגים קטנים וצנועים לאורך הדרך ובכל פעם שמשיגים אחד או שמגיעים לפריצת דרך, תיהנו מכך ותמשיכו להתאמן בתקווה שתמיד יהיה משהו נוסף לשאוף אליו".
"אני שואף לאוויר", אמרתי. לקחתי עוד נשימה עמוקה וצללתי לעוד בריכה.
