מהם הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות במקצה השלשות בישראמן? איך מתגברים עליהם כשהם מתרחשים דווקא ביום התחרות? חודשים של אימונים של השלשה שלנו, שבועות של הכנות דקדקניות ואז מגיע שבוע התחרות ויומיים לפני הזינוק יורדים לאילת. הכל בשיא המוכנות – הציוד, הלבוש וגם הכושר, לא משאירים מקום לטעויות. אך ליקום תכניות משלו. אני אישית חטפתי צינון, סימפטומים של אף סתום, ראש כואב והרגשה של כבדות. בדיקת אנטיגן בדרך לאילת לשלילת הדבקה.
זוהר גלילי מתחמם לקראת הזינוק לקטע השחייה | צילום: אריאל אגרון
לשחיין שלנו זהר גלילי המצב היה רע אף יותר והוא ירד לאילת חולה ממש. את משחה גביע הים האדום שמתקיים יום לאחר הישראמן לא זינק כי שכב במלון מרוסק עם הקאות. רץ השלשה שלנו, אחי הקטן אסף אגרון, הגיע למרתון הראשון שלו מוכן, אבל עשה אימון היכרות מסלול יום לפני הזינוק ורץ בירידות של נטפים. נתפסו לו שרירי ההמסטרינג 12 שעות לפני הזינוק… כנראה היה כדאי לעשות אימוני ירידות לפני ההגעה לאילת…
הישראמן הוא התמודדות פיזית ומנטלית לכולם
אני לא מספר את כל אלה כתלונות, אלא רק כתיאור המציאות הרי מסלול הישראמן הוא התמודדות פיזית ומנטלית לכולם. לכל אחד יש את הכאבים, הקשיים, הפציעות והחולי שאיתו הוא מגיע מהבית. כולם בגדול שווים מהבחינה הזאת. אף אחד מבחוץ לא מודע למצב הפיזי האמיתי של המזנקים אשר עומדים בקו המים רגע לפני הזינוק. יחד עם זאת, למרות וביחד עם כל האתגרים הפיסיים הללו, הם בסופו של דבר הסתדרו וכל אחד מאיתנו הצליח להתגבר עליהם. מסלול הישראמן מכריח אותך להתעלות, זה ניצחון אישי של כל אחד ממאות הספורטאים שמשתתפים כל שנה.
אריאל אגרון על כביש 12 בישראמן | צילום: צלמי שוונג
אבל לא קושי פיזי ייזכר לי הפעם לשארית חיי, כאבים משום מה נשכחים מהר (אולי מהר מדי), אלא דווקא הקילומטר ה-27. ההתמודדות הכי גדולה שלי היתה רוחנית-רגשית. קילומטרים ספורים אחרי הטיפוס של נטפים, בק"מ ה-27 של המסלול, כאשר מלפני רק אלתרמן, קוני ועמית שקד ואני במרדף אחריהם, פגשתי בור קטן בכביש במהירות של 45 קמ"ש. הורדתי לרגע את הראש ומבלי לשים לב אופניי היו במסלול התנגשות ישיר ומדויק איתו, בור קטן וחסר רחמים באמצע שום מקום. בום פתאומי מתחתיי ואז הצליל הנורא הזה של "פסססס"…
עוצמת המכה גרמה ל"סנייק בייט" ולפנצ'ר מידי בגלגל האחורי, גלגל דיסק. האוויר ירד בשנייה וכך נאלצתי לעצור. אני באמצע המדבר, ממש בשום מקום, קר, האצבעות קפואות, אין לי על מה להשעין את האופניים, אני עם פנימית אחת, בלון גז אחד ועם הלם שקשה להסביר במלים.
הדקות הראשונות לא מרגישות אמיתיות ואני מנסה בכוח להתעורר מהחלום הרע הזה שנכנסתי אליו פתאום. אולי זה לא אמיתי? אולי זה יעבור עוד שנייה? הרי אין סיכוי שזה באמת קורה עכשיו. אסור שזה יקרה עכשיו. אני מוצא את עצמי כמעט מתחנן ליקום שישנה את ההווה וברגעים הללו יש איבוד של כל פרופורציה נורמלית. אני פשוט לא רוצה להאמין שזה קרה לי. אני מסרב לקבל את האמיתי החדש, דחייה מוחלטת של המציאות איך שהיא. יש לי פנצ'ר באמצע התחרות הכי חשובה של השנה. בשיא, התחרות נעצרה.
מטריקס פינת בודהיזם
"חלמתי חלום", מורפיוס אמר לעצמו בעודו צופה בספינה שלו עולה בלהבות רגע לפני הפלישה של הזקיפים לציון, העיר האחרונה של בני האדם בסרט מטריקס, "ועכשיו החלום הזה נלקח ממני". לנג"ש שלי קוראים "לוגוס" ("משמעות", בלטינית), אחת מספינות הרחפת מסרטי המטריקס. אז הדקות הראשונות של העצירה הפתאומית הזאת באמצע הכביש הזכירו לי את הסצנה ההיא.
ההתרגשות של אסף אגרון בשניות הסיום בתום המרתון | צילום: צלמי שוונג
על פי הבודהיזם שאני משתדל לתרגל ביום יום, סבל מגיע מאי קבלת המציאות. מדחייה של מה שעכשיו והשתוקקות למשהו אחר. זה מייצר סבל וחוסר נחת כי המציאות היא איך שהיא עכשיו, טרם קמה חברת סטארט-אפ ישראלית או הומצא פטנט שיודעים לשנות את מה שקורה רק מכוח הרצון, לכן השתוקקות לדברים אחרים מוציאה אותנו כל פעם מחדש משלוותינו הטבעית, מייצרת חוסר נחת.
א' לא בטוח שהדברים האלה כלל יגיעו וב', גם אם יגיעו, הם זמניים ויחלפו בסוף. לכן הפתרון הוא לשמור על גישה סטואית, פשוט לקבל את המציאות איך שהיא עכשיו בשוויון נפש, עם חיוך קטן, לנחם את עצמך אולי בלהגיד "טוויסט בעלילה!", לשמור על איזון נפשי ולזכור שהכל זמני וחולף כולל הדברים הרעים… ויותר מזה – הכל תמיד מסתדר בסוף. תמיד.
לקח לי דקות ארוכות להיזכר בכל אלה. ארוכות מדי כי אני מתרגל כבר כמה שנים טובות והציפייה שלי מעצמי היא להיות חזק ומודע יותר. אך מצד שני אלה היו דקות מעטות יחסית לאיך שיכולתי לקחת את הטרגדיה הספורטיבית הקטנה הזאת אילולא מתנת הבודהיזם והמורים הסטואיקנים בחיי.
רכב השיפוט עצר לידי ושאל אם אני בסדר, אמרתי שכן אבל שאשמח אם יתקשרו לרכב הטכני, שיגיע לעזור במידה ולא אצליח לתקן את הפנצ'ר בעצמי. מדובר בגלגל דיסק והציוד שיש עליי מוגבל (פנימית, בלון co2 אחד ומשאבת יד קטנה). התחלתי בינתיים לתפעל את העניינים לבד וכאשר ראיתי שהרכב הטכני לא מגיע הגברתי את הקצב והחלטתי שאני בעצם לא מסתמך עליו. החלפתי ותיקנתי אינספור פנצ'רים בימי השליחויות שלי בתל אביב – כמה שונה זה יהיה עם גלגל דיסק?
למזלי, כמאה מטר צפונה ראיתי מעקה בטיחות שעליו היה אפשר להשעין את האופניים כשולחן עבודה. בנוסף, למזלי הצמיג ירד די בקלות כך שלהכניס פנימית חדשה לא היה מורכב מדי למרות האצבעות הקפואות. גם הבלון עבד טוב ולמרות שהמתאם קפא על הוונטיל של הפנימית החדשה, כאשר התזתי עליו קצת מים הוא החליק בקלות מבלי שירד יותר מדי אוויר. כאשר הגעתי לבסוף לרכב הטכני כעבור כמה שעות ועצרתי לידם לחצי דקה כדי שינפחו את הגלגל עד הסוף, הסתבר שלחץ האוויר היה על 70 psi מתוך 90 הרצויים. לא מושלם אבל לא נורא. לא יודע אם זה השפיע על מהירות הרכיבה עד השלמת הניפוח אבל עובדה שה-5:40 ש' רכיבה נטו הם שיפור של יותר מ-50 דק' מישראמן 2020 לפני שנתיים. אז אולי כן אפשר לנפח גם בפחות מ-90…
אריאל אגרון מקבל את פניו של אחיו אסף על קו הסיום של הישראמן
חזרה למסלול
חזרה לק"מ ה27 – השבתי את כלי התיקון לכיס האחורי, לבשתי חזרה את הכפפות ונשאתי את האופניים המתוקנות חזרה אל הכביש. איבדתי "רק" כ-25 דק' ואולי גם חלק מהאנרגיות הטובות שהייתי איתן אבל הן חזרו אליי יחסית מהר כאשר קלטתי שאני חזרה על המסלול. לא במרדף יותר אמנם אחר המובילים בעילית, אבל כן בעקבותיו של הרוכב החזק של השלשה המקבילה, המתחרים העיקריים שלנו, אשר ראיתי אותו עוקף אותי ועובר בטיסה בזמן שאני באמצע תיקון התקר.
לקח לי שלוש שעות וכ-110 ק"מ, על מנת לתפוס אותו שוב, ממש רגע אחרי הפרסה של הנקודה הרחוקה על יד בסיס עובדה. זה היה רגע בלתי נשכח נוסף של היום הזה, להגיע עד אליו, לעקוף משמאל, להגיד לו איזה משהו חברי בסגנון "יאללה אור" וגם לשמוע עידוד חזרה. כי בסוף הכל קורה אצלנו ברוח טובה וספורטיבית. אין יריבויות אמיתיות, זה רק משחק בסוף ויום חג אמיתי של ענף ישראלי אמנם נחוש אבל קטן ומגובש. כולם מכירים בו את כולם ומעריכים את העבודה הקשה והוויתורים בחיים.
מבחינתי הניצחון שלי קרה אז, כי הצלחתי לעמוד במילה שלי מול אחי. ההבטחה להעניק לו פער מסוים מהרץ של השלשה המקבילה. אמנם זה היה פער קטן יותר ממה שתכננו וגם אילולא הפנצ'ר לא היינו מנצחים כי הרץ שלהם עשה תוצאה משוגעת אבל לפחות עמדתי במילתי מול אסף. הגעתי עד אליו לשטח ההחלפה של הריצה ב-T2 במחסום נטפים. העברתי לו את צ'יפ התחרות מהרגל שלי לרגל שלו, חיבקתי אותו, אמרתי לו שייתן בראש והוא יצא בהצלחה למרתון הראשון שלו. לחלקו שלו ביום המיוחד הזה ולמאבק האישי שלו מול עצמו והמסלול הזה. התחרות המשיכה.
הכל מסתדר בסוף.
לעולם לא אשכח את קו הסיום כאשר הוא הגיע סוף סוף, כבר חושך ירד על אילת ואסף ממש "נפל" עלי רגע אחרי המעבר מתחת לשער הסיום. הרגליים שלו כבר היו מפורקות לחלוטין והרגשתי את אפיסת הכוחות שלו. החיבוק שלנו מתחת לשער היה רגע מיוחד מאוד.
לא אשכח גם את רגע הסיום של רועי זוארץ שניצח בחצי ישראמן ואיתמר אשד שהגיע שני. לדעתי היה זה אחד מהדו-קרבים האפיים ביותר של מסלול הישראמן אי פעם, כזה שייזכר בהיסטוריה. ההתרסקות של זוארץ בפניה 100 מ' לפני הסיום, איבוד הנעל והריצה בלעדיה אל עבר קו הסיום, ההגעה של איתמר כמה שניות אחריו, מבטי ההלם שעל פניהם מהמלחמה שעברו, הרגליים שלא הצליחו לעמוד יותר. ספורטאים ובני אדם מעוררי השראה.
אני בהוקרת תודה להפקה, למארגנים, למתנדבים המדהימים לאורך המסלול שהגישו מים ואוכל, עם כוונה אמיתית של עזרה ורצון טוב – זה לא מובן מאליו. כמובן גם לקהל והמשפחות שבאו לעודד ולתמוך. בלי כל אחד ואחת מכל אלה הסופ"ש הזה לא היה קורה.
אנחנו בשלשה שלנו כבר מצפים לשנה הבאה ונשמח לשיפורים בתחום תחנות ההזנה כמו מים בבקבוקי אופניים ובייגלה מלוחים בריצה. בכל מקרה, לא יודעים מה יקרה, אילו הפתעות נעימות או פחות המסלול הזה וכביש 12 מכינים לנו אבל אני יודע דבר אחד, שיהיה מעניין ובלתי נשכח. לראות איך הכל מסתדר בסוף.
הי אריאל היה תענוג לפגוש אותך באוטובס בדרך למטה ולשמוע את הסיפור מיד ראשונה, ואחכ גם לברך אותך על הבמה. שיחקתם אותה תחרות לפנתאון – שלשות זה החיים. אחד הדברים המגניבים בישראמן זה הזכות לפגוש ספורטאים מעוררי השראה כמוך בגובה העיינים.