מיקומה האנטומי ותפקידה הביומכני של כף הרגל יכולים להסביר
את שכיחות הפציעות, העיוותים בשלד (דפורמציות) והמחלות שמאפיינות את
הקרסול, כף הרגל והבהונות
מאת:פרופסור אלי כרמלי
דלקות בעצבים (Neuromas), דלקות בגידים (Achilles tendinitis) דלקות ברקמות רכות (Plantar fasciitis), נקעים (Ankle sprain) 'דורבן' ((spur) ועוד הם רק חלק מהמצבים השכיחים בכף הרגל. יתר על כן, כף הרגל חשופה יותר מכל אזור אחר בגופנו לשכיחות גבוהה של הפרעות סיסטמיות כדוגמת סוכרת, דלקת מפרקים (שגדון, Gout) ובצקות.
כף הרגל היא אזור מוגדר ומצומצם שעליו מונח כל משקל הגוף בזמן מנח עמידה ובזמן תנועה. הצורך של כף הרגל לשמור ולהעביר את משקל הגוף לתנועה בעצמויות שונות (קימה לעמידה, הליכה, קפיצה, ניתור, ריצה, בעיטה בכדור) חושף אותה לעומסים ביומכנים עצומים ולהיווצרות דפורמציות אורתופדיות והפרעות נוירולוגיות.
אך לא רק באספקט המכני מקופחת כף הרגל. גם בהיבט ואסקולרי (כלי דם): מיקומה המרוחק מהלב מעמיד את כף הרגל בחסרון כפול. האחד, היא האחרונה שמחזור הדם 'מבקר' אותה וכך כל בעייה בפעולת הלב עלולה לפגוע בהספקת הדם ובירידה בהספקת חמצן (היפוקסייה) והמזון לכל הרגל. החיסרון השני קשור בהחזרה הורידית, בה הדם הורידי מטפס כלפי מעלה (מכף הרגל אל הלב) כנגד כוח המשיכה. חבלה בחלק התחתון של הרגל או פגם בפעולת שסתומי הורידים או הפרעות בעיסוי השרירי לורידים עלולים לחסום או להאט את ההחזרה הורידית שתוצאתה במקרים הקלים היא נפיחות ובצקות בכפות הרגליים.
אזור כף הרגל מקופח מעצם מיקומה המוסתר מהעין ומרוחק מהאף. כפות הרגליים מוסתרות מהעין, באמצעות נעליים וגרביים מחד גיסא ומרוחקות מחוש הריח מאידך גיסא, כך הן אינן זוכות להתייחסות ראויה כפי שכפות הידיים זוכות, אשר גם בהן אנו משתמשים לפעילויות רבות כל-כך ובכל יום.
ריחוק כף הרגל לא מאפשר אבחון מוקדם של היווצרות פטריות (Tinea Pedis) לרוב בין הבהונות, על הצפורניים'זיהוי נקודות לחץ (Bunions) ושלפוחיות (Blisters), צפורן חודרנית (Ingrown toenail ) ואף עיוות במנח כף הרגל והבהונות (Hallux Valgus; pes planus/foot flat; Hammer Toes ).
לאור ריבוי הפציעות והתופעות הפתולוגיות שתוקפות את כף הרגל, קיימים 'קווי הגנה' וטיפול שונים כדוגמת מדרסים (לקבלת מנח אנטומי אופטימלי), נעליים (המוצעות על פי אופן העיסוק: ריצה לעומת טיפוס הרים וכו'), גרביים (במיוחד לחולי סוכרת, ולעוסקים בריצות), תחבושות וטייפינג (לקיבוע מפרקים וגידים), פיזיותרפיה להשגת יציבות ותנועתיות שאיננה כואבת וכמובן התערבויות כימיות (תרופות וזריקות כנגד דלקת וכאבים) ובמקרים מסוימים (Bunion, Neuroma) אפילו התערבות ניתוחית.
החשש הגדול ביותר לספורטאי הוא מצב של חוסר יציבות וכאבים בכף הרגל, בעטיין הוא עלול לא להתאמן. לפיכך, מניעה, זיהוי ואיתור מוקדם של ליקויים וטיפול הולם יכולים לצמצם במידה רבה את הסבירות לפציעה או החמרתה.
פרופ' אלי כרמלי
הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפיזיותרפיה.
