השחיין אורי סלע ליווה את דרור כרמלי, לקוי ראייה, בטריאתלון תל אביב ומביא את החוויה המרגשת שהם עברו מהזינוק ועד לפודיום
מאת:אורי סלע
טריאתלון תל אביב שהתקיים שלשום (שבת), היתה ההזדמנות שלי ללוות את דרור כרמלי, לקוי ראייה שביחד צלחנו את כל חודשי האימונים וגם את הטריאתלון עצמו – זה הסיפור שלנו וזה מה שעבר עלינו כל הדרך אל הפודיום.
דרור כרמלי ואורי סלע. אדרנלין מטורף צילומים: בן סלע
עוד כתבות בנושא
"למה אני עושה טריאתלון?"
לאחר חצי שנה של אימונים
משותפים ובעצם לימוד שחיית חתירה מאפס, דרור עשה את זה ועוד בים מאתגר וסוער
במיוחד – צוות ההצלה פינה 12 איש מהים ודרור עדיין שוחה
ונושם בכל שלוש תנועות. מתמודד עם גלי הענק, עם השחיינים שעולים עלינו, עם
השחיינים ששוחים מולנו. אני שוחה רוב הזמן עם ראש בחוץ, מנסה ממש להגן
בגופי על דרור.
משותפים ובעצם לימוד שחיית חתירה מאפס, דרור עשה את זה ועוד בים מאתגר וסוער
במיוחד – צוות ההצלה פינה 12 איש מהים ודרור עדיין שוחה
ונושם בכל שלוש תנועות. מתמודד עם גלי הענק, עם השחיינים שעולים עלינו, עם
השחיינים ששוחים מולנו. אני שוחה רוב הזמן עם ראש בחוץ, מנסה ממש להגן
בגופי על דרור.
במהלך התחרות פתאום
הרגשתי שהישבן שלי נתפס בצורה כזאת שאם אני לא נותן לו כמה מכות אני לא
אוכל להמשיך את הטריאתלון. כן, אני יודע שזה לא נראה טוב, אני נותן לעצמי
מכות בישבן ודרור מפדל מאחור. אחרי עוד קילומטר גם שריר התאומים נתפס קשה,
עושה לי רעש מוזר, כאילו אומר לי, "אם אתה ממשיך ברכיבה אני קופץ ואתה תמשיך
בלי שרירי הרגליים". בלב אני חושב לעצמי "איזו פאדיחה. עוד מעט מגיע שלב הריצה, אני אהיה כמו איזה סמרטוט רצפה ודרור יגרור אותי.
דרור מחייך מאחור, שואל אותי שאלות על הנוף, על הרוכב הנוסף שעברנו, על
הרוכבת שנראה שעושה עבודה יפה (לי בקושי יש אוויר ודרור יודע בלי לראות
שזאת רוכבת ולא רוכב). אני מציין עבורו שהיא גם נראית טוב. בדרך אני אומר לעצמי –
קילומטר אחד בריצה אני מוכן לסבול ולסבול קשה רק שהשריר שלי ייפתח. טוב,
נו, בגלל שלא ממש התאמנתי ברכיבה אז 2 קילומטר. שיט, מה יהיה בריצה? האם
אני באמת אהיה על הגב של דרור?".
הרגשתי שהישבן שלי נתפס בצורה כזאת שאם אני לא נותן לו כמה מכות אני לא
אוכל להמשיך את הטריאתלון. כן, אני יודע שזה לא נראה טוב, אני נותן לעצמי
מכות בישבן ודרור מפדל מאחור. אחרי עוד קילומטר גם שריר התאומים נתפס קשה,
עושה לי רעש מוזר, כאילו אומר לי, "אם אתה ממשיך ברכיבה אני קופץ ואתה תמשיך
בלי שרירי הרגליים". בלב אני חושב לעצמי "איזו פאדיחה. עוד מעט מגיע שלב הריצה, אני אהיה כמו איזה סמרטוט רצפה ודרור יגרור אותי.
למה לא התאמנתי יותר ברכיבה, למה?
אבלדרור מחייך מאחור, שואל אותי שאלות על הנוף, על הרוכב הנוסף שעברנו, על
הרוכבת שנראה שעושה עבודה יפה (לי בקושי יש אוויר ודרור יודע בלי לראות
שזאת רוכבת ולא רוכב). אני מציין עבורו שהיא גם נראית טוב. בדרך אני אומר לעצמי –
קילומטר אחד בריצה אני מוכן לסבול ולסבול קשה רק שהשריר שלי ייפתח. טוב,
נו, בגלל שלא ממש התאמנתי ברכיבה אז 2 קילומטר. שיט, מה יהיה בריצה? האם
אני באמת אהיה על הגב של דרור?".
מגיע משחה נוסף של 300 שחיינים ואני מרגיש כאילו בעוד רגע כולם עולים עלינו.
הדבר הטוב ביותר הוא להמשיך לשחות ולא להתרגש ופשוט לתת להם לעבור מעלינו. לתת להם לעבור? אחרי שני מרפקים בראש ובעיטה בבטן שיניתי במהירות אסטרטגיה, נצמדתי לדרור, עבדתי חזק עם הרגליים ואיך שהוא השחיינים עברו. יצאנו לסיבוב נוסף של עוד 750 מ' ואז הכל עבר חלק, דרור שחה מדהים ואני חייב לציין שהוא שחה בלי לראות יותר ישר מרוב השחיינים שראיתי, וכן, ראיתי הכל כי הראש שלי היה כל הזמן בחוץ.
לפני הכניסה למים. ים מאתגר
רצנו לכיוון האופניים, המון עידוד שמחמם את הלב. עמוק בפנים הבנתי למה אני בכלל עושה טריאתלון אחרי ששבע שנים לא עשיתי אחד כזה, יותר נכון, אחרי ששבע שנים שלא רכבתי בכלל פרט לגן השעשועים עם הילדים.
כולם צריכים לדעת על ההתמודדות המטורפת והיומיומית של אדם לקוי ראייה, לעודד אותם, לתמוך בספורטאים הפרא-אולימפיים ובעצם להבין שיש אנשים קצת שונים עם עוצמות אין סופיות, אנשים מיוחדים, אבל הם לא רואים. ואם תחשבו על זה, זו אחת הלקויות שהכי קשה להתמודד איתה ודרור הוא נדיר, אין דברים כאלה.
אז כמו שאמרתי, עלינו על האופניים ופה אולי הפחד הגדול שלי, לרכוב ושהשרירים שלי יבגדו בי ויגידו לי שהגזמתי. רכבנו חזק כל הזמן, החיידק התחרותי שלי יצא החוצה ורציתי רק עוד ועוד, התרגשות עצומה בגלל הרכיבה על אילון. בקיצור, התרגשתי שאין דברים כאלה, נהניתי מכל רגע ורגע, אז מה אם הדופק היה בשמיים.
צוות הצילום הגיע ללוות אותנו וכשיש מצלמה חייבים לחייך. אחרי שהם קצת נסעו קדימה הרגשתי כמה קשה לחייך לאורך זמן ולפדל בכל הכוח. הדופק שלי היה קרוב ל-200, הרגשתי שאני גמור ודרור כרגיל קול שחבל על הזמן, מפדל בכוח ומחייך.
קשה לפדל לאורך זמן ולחייך בכל הכוח
השרירים צעקו הצילו
יצאנו לריצה והכל היה ממש צמוד, היינו צריכים לרוץ ממש קרוב והשרירים שלי צעקו "הצילו!". ממשיכים לרוץ בשביל ממש צר, פתאום אתה מבין כמה קשה ללקוי ראייה לרוץ ככה. המזל הוא שאחרי 400 מ' הכל נפתח ואפשר היה להתחיל ליהנות מהריצה בלי להיות חייבים לרוץ יד ביד. האדרנלין גרם לי לשכוח מהכאב בישבן ובתאומים ודרור כמובן ברוגע המדהים שלו, מתחיל ליהנות שוב, לשאול שאלות ולהחזיר את החיוך לפנים.
שני קילומטר ראשונים וקשים
שני הקילומטרים הראשונים היו בהחלט קשים, גם לי וגם לדרור, אבל הקלילות של דרור הדהימה אותי בכל פעם מחדש. בכל פעם שהיה לי קשה ראיתי את האיילה שבו. אין צורך בשום תוסף תזונה כדי לשחרר את השרירים אלא רק לראות את דרור וכל הכאבים עוברים.
לקראת הסוף ביקשנו שישפכו עלינו מים והבנות הנחמדות עשו את זה בשמחה, קיבלנו עידוד של כל קבוצות הטריאתלון ואנחנו ממש לקראת סיום, מגבירים קצב ושמים ספרינט כשכל הזמן מלווה אותנו אחי בן סלע, מצלם, מחייך ומעודד.
קו הסיום. תמונה אחת של אושר שווה אלף מילים
אומרים שתמונה שווה אלף מילים אז סיימנו, חייכנו לקחנו מקום ראשון, צחקנו בלי סוף ואני בלב אומר לעצמי, חנוק מבפנים עם אדרנלין מטורף – איזה אדם, איזו זכות גדולה יש לי ללוות את דרור כרמלי, איזו זכות ענקית ניתנה לי, איז'ו שלהב שקישר בינינו לפני כמה חודשים ואילנית יורמן שתומכת ומקדמת את הפרא-אולימפי, איזה אנשים ואיזו חוויה.
12.5.2014
