לקריאת טור 01 של יעל שרטוב ; טור 02; טור 03
שש בבוקר וקפוא. ההכנות לקראת טריאתלון הנשים ע"ש תמר דבוסקין מתקדמות ואני והמדריכה שלי אבישג טורק בעומק הים והיא מפגיזה ביעד: ״היום שוחים עד המצוף!״. מדובר במצוף אימתני שנמצא כל כך רחוק מהחוף, שכל פעם תהיתי אם הוא עדיין במים הטריטוריאליים של ישראל. כמי שמעריכה הומור לפנות בוקר אני נקרעת מצחוק ואז קולטת שהיא רצינית. אני? עד לשם? אין סיכוי. אני מודיעה למדריכה חגיגית שהיא התבלבלה ביני ובין תלמידה אחרת שלה – אמיצה יותר, אבל היא נחושה.
להרשמה לטריאתלון נשים 2016 – לחצי כאן
הים מעלה פחדים קולנועיים נושנים. אני עם אבישג | צילום: אלבום פרטי
אז האימון התחיל לו וזה הלך בערך ככה:
חתירה חתירה – עצירה להתקף חרדה
חתירה חתירה – עצירה לבקשת חנינה שנדחית על הסף
חתירה חתירה – עצירה לציפה יד ביד להרגעת הנשימה המהירה סטייל 190 קמ"ש
חתירה חתירה – ריף ענק מתחתיי… הכחול הופך עמוק יותר
את הקרקע כבר אי אפשר לראות ואני מרגישה איך הפחד משתק אותי. כל הסיוטים והפוביות שלי עושים מסיבת טבע אצלי בראש ואני שוקלת לברוח בצרחות (אם לא הייתי חוששת ממים בפה) לחוף שנראה מאד רחוק עכשיו. אני מפנה ראש לאבישג והיא – ברוגע, שלווה וחיוך מלאכי מסבירה לי שוויתור הוא לא אפשרות. המצוף הזה הוא הקיר שלי! החומה של חוסר הביטחון, תקרת הזכוכית שחייבת להישבר. אני משנסת מותניים וחותרת. עוד כמה תנועות ואנחנו שם
מצוף שנראה ידידותי מתמיד והרגשה מדהימה שיש רק כששוברים קיר ענק. אבישג חוגגת איתי ומתחילים לחזור לחוף. אני שוחה לידה בלי שהיא תדע אפילו שהיא חוזרת עם מישהי אחרת לגמרי מזו שחתרה בהלוך. מישהי שיודעת שהיא יכולה! מסוגלת! ולמרות הפחד – יכולה להתחיל לרקוד עם עוד תקרות זכוכית.
עוד כתבות לקראת טריאתלון נשים
11 טיפים לשחייה בים שאת חייבת לדעת לקראת טריאתלון נשים
"לקחתי חלק בטריאתלון נשים והבטחתי לעצמי שזו חתונה קתולית"
טריאתלון נשים- חלוקת קצב ותזונה נכונה
״היום שוחים עד המצוף!״
מעשרות שיחות עם נשים שחושבות על טריאתלון, גיליתי תגלית מרעישה. נשים שרצות מרתונים שלמים בתוצאות מרשימות, רוכבות כמו הרוח בטור דה – מה שלא יהיה… ועושות קרוספיט, פילטיס ו-TRX שיכול לגרום גם לקשוח שבגברים להתחנן לחנינה – "נתקעות" באותה נקודה – הפחד מהכחול הגדול.
יודעת, מכירה את זה. עד לפני שנה החזקתי בתואר "פחדנית הים מס' 1 במזרח התיכון". השחייה בים, משום מה, נתפסת אצל נשים כמשהו ששמור לגברים בעלי גוף משולש, מציל באילת (או זקנות אתלטיות במכביה) וכמה ששחיית חתירה בבריכה נשמעת רחוקה – הים בכלל מעלה פחדים קולנועיים נושנים סטייל מלתעות 1,2 ואולי אפילו "טיטניק" בקטנה (פחד שהיה הפופולרי ביותר אצל כל 40 האלופות שהיו איתי בקבוצה). בעוד רובינו משכשכות להנאתנו בבריכת המלון בנופש – מפגינות שחיית חזה עם ראש בחוץ (לשמור על הפן), שחיית מים פתוחים נשמעת כל כך רחוקה.
אז אני התחלתי ללמוד בבריכה. כמו תינוק שעושה צעדים ראשונים (בגיל 39). תרגלתי את התחושה המדהימה הזו של השקט שמתחת למים, הנשימה שצריכה להסתנכרן עם התנועות ותחושת העדר המשקל שיש רק במים. קטע דווקא מעולה לכל מי שרוצה להרגיש 50 קילו פחות. עם הרבה סבלנות ועקשנות, תסכול רב משכניי למסלול בבריכת המכביה ובליעת מים בכמות שהצריכה לדעתי חיוב נוסף מצד הבריכה או עיריית רמת גן. החתירה הפכה זורמת, קצובה ומתואמת. התחלתי לרקוד עם המים.
בהמשך לא היה מנוס מיציאה מתנאי המעבדה של הבריכה לים האינסופי. בעוד ששחייה בבריכה אידאלית לנשים – הכל נקי, מוגדר ושקוף, הכל בשליטה, מדוד וצפוי – השחייה בים היא כמו החיים. הכל יכול ללכת חלק, זורם ונפלא ויכול להיות גלי, קופצני ואפילו מסוכן. כל רגע הכל יכול להשתנות ומה שבטוח הוא ששום דבר לא בשליטה.
"פחד מוות"
ואז הגיעה השמועה על "הקוסמת" – אבישג טורק. האישה שהיא אחת עם הים והים "משתחווה" לה כל בוקר.
האישה ששחתה מרתון בים והשליחות שלה בחיים היא לעזור לאנשים ליהנות, לאהוב ולזרום עם הים. כשפגשתי אותה לראשונה על החוף רעדתי מפחד אחרי לילה נטול שינה. פרפרים בבטן ברמת עטלפים רעבים ומחשבות "למה הייתי צריכה את זה", במהירות 9,000 קמ"ש. משהו באינסופיות הזו של הים, המים העמומים, הזרמים, הגלים, איבוד השליטה ודיירי הקבע הימיים שלו, שלא מבינים מה בני האדם רוצים מהטריטוריה שלהם – כל אלה הפחידו אותי למוות.
יש משהו באינסופיות הזו של הים
אבישג בחיוך רך ומבט מבין הובילה אותי יד ביד למים, בתחילה ב"רדודים" – ואחר כך בעומק יותר ויותר ועם הזמן התחלתי להכיר את הים – ואת עצמי תוך כדי. התרגלתי לתחושה שאין לי שליטה על כלום ועדיין – הכל בסדר, הים אמנם אינסופי – אבל אני בוחרת את המסלול שלי. יש דיירים מתחת למים, אבל אפשר לחיות בהרמוניה זה לצד (מעל) זה,
למדתי מה זה ים צ'ופי (קופצני) ושהגלים הם לא צונמי בהתהוות אלא הנשימה של הים. למדתי שבים לא נלחמים אלא זורמים ולא להתרגש ממי ששוחה בהמון שפריצים ורעש – גם לזרום בקצב שלי, בשקט שלי – יביא אותי לאותו יעד בסטייל. למדתי שגם מצוף שנמצא אי שם בעומק –יכול להיות קרוב ואפשרי פתאום וששחייני המים הפתוחים הם אחלה אנשים.
היום כשאני מגיעה לחוף, מסתכלת "בשמיכה הכחולה" הגדולה שפרושה מולי, במקום פחדים עולה לי כבר חשק אדיר – לעבור לבגד ים ולרוץ פנימה – לחיבוק הרטוב, הכבד, הנושם שלו.
אז לכל מי שחוששת, לכל מי שחושבת שזה לא בשבילה לכל מי שאומרת "מילא ריצה ושחייה, זה הים שמפחיד אותי" – אל תוותרו! תעשו איתו הכרות מחדש – לא תאמינו כמה הוא מחכה לזה, אחרת תפסידו אחלה חוויה – אחלה אנשים ואחלה זווית ראייה על החיים.
