תוכן גולשים | מאת: אבנר פלדי
לפני כשלושה שבועות יצאה הודעה רשמית על ביטול מרתון ירושלים שהיה אמור להתקיים ב-20 מארס. באותו רגע ידעתי שאולי לא ארוץ מרתון מלא בעיר הקודש עם קהל מעודדים מרהיב ואוויר הרים צלול כיין, אבל כל עוד זה תלוי בי אף אחד לא ישנה לי את התכניות ומרתון בתאריך הזה אני אעשה.
הנחישות וכוח הרצון גברו על הקושי | צילום: באדיבות אבנר פלדי
אבל לפני כן אני אקח אתכם אחורה בזמן. הכול התחיל לפני כשנתיים וחצי. חוויתי פציעה קשה בברך ימין ונזקקתי לניתוח לשחזור רצועה צולבת ותפירה מלאה של המיניסקוס. באחת הפגישות עם המנתח טרם הניתוח, נשאלתי על ידו לאיזה רמת פעילות אני שואף להגיע? ללא היסוס אמרתי לו "מרתון מלא" וזאת בהבנה מלאה שעד היום רצתי מקסימום מרחק של חצי מרתון.
אחרי שבלע את הרוק, הנהן המנתח בראשו כמי שרוצה להוציא אותי מהסרט בו אני חי. מאותו הרגע הייתי מכוון מטרה ומלא ציפייה לעבור את הניתוח בהצלחה ולהתחיל את השיקום. עברתי שיקום ארוך של חצי שנה בדיוק לפי הפרוטוקול שנתן לי המנתח שכלל שעות של תרגולים עם מכשיר ה-CPM, אין ספור טיפולי פיזיותרפיה, אימוני חיזוקים בבית וכל מה שצריך. העיקר להגיע לקו הסיום.
עברתי ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת | צילום: באדיבות אבנר פלדי
שנה וארבעה חודשיים לאחר הניתוח כבר הצלחתי להגשים חלום ולהשלים מרתון ראשון בווינה. אמנם לא הייתי ממש במיטבי, אבל התיאבון גבר. היה לי ברור שהחוויה המתקנת תהיה במרתון ירושלים. חצי שנה לאחר מכן התחלתי להתאמן במסגרת תכנית אימונים אינטנסיבית ומדויקת בליווי מאמן הריצה מוטי מזרחי. כאשר תכנית האימונים כללה 5-6 אימונים שבועיים עם השכמות מוקדמות בין השעות בארבע או חמש בבוקר. ריצות בקור ובגשם, בשטח ובפארק כאשר אני לא מפספס אף אימון ויהי מה. והאמת שממש נהניתי הן מהדרך והן מהשיפור התמידי שחוויתי משבוע לשבוע.
ואז הגיעה "מגפת הקורונה" ואיתה ביטולי כל אירועי הספורט ושיתוק כללי של המשק. המתח בבית וברחוב גבר ואיתם גם החששות מהלא נודע ומה יהיה כאן ביום שאחרי. ידעתי בתוכי שכל עוד זה תלוי בי ובשליטתי הקורונה לא תעמוד בדרכי ולא תשבש לי את התכניות. וכך היה! המשכתי את תכנית האימונים כרגיל מכוון מטרה. ערב לפני המרתון העצמאי שלי כיוונתי את שעון לארבע וחצי בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר קלה ויצאתי לדרך לממש את התכנית שתלויה בי ורק בי – ריצת מרתון! עידוד בדרך לא היה אבל כוח רצון, תשוקה גדולה ונחישות היו גם היו.
"הגשמתי את המטרה שלי" | צילום: באדיבות אבנר פלדי
מטרת העל שלי בריצה היתה לרדת מ-4 שעות ולכן תזמנתי את הקצב בהתאם. אבל למרתון כמו למרתון יש חוקים משלו והכל התהפך לי ברגע. באזור הקילומטר ה-30 חוויתי משברון קטן. לא היה לי עידוד משני צדי המסלול שירים אותי בחזרה למעלה. רק אני ורחובותיה השוממים של הוד השרון בשעת בוקר מוקדמת ובתקופה שכולם מסוגרים בבתים. אבל ברגע הזה ממנו כל ספורטאי חושש, הראש עבד בדיוק כמו שתרגלתי באימונים, הנחישות וכוח הרצון גברו על הקושי ובראש עברו לי תמונות של אשתי והילדים מחכים לי בסיום.
מאותו רגע התחלתי לרוץ נגד השעון ובקילומטר ה-35 ראיתי את האור… בני הבכור אביתר שעוד לא מלאו לו 13 שנים, חיכה לי דרוך ונרגש סמוך לפארק האקולוגי בהוד השרון וריגש אותי עד דמעות. מאותו הרגע בערה בי אש. אביתר שלי משך אותי קדימה ולא שחרר עד קו הסיום.
הגשמתי את המטרה שלי. קצרתי את פירות האימונים והשלמתי את "מרתון הקורונה" המלא הראשון במרחבי הוד השרון עיר מגוריי בזמן מטרה של 3:59 שע' ועם עידוד צמוד בסיום של אישתי והילדים.
אבנר, כל הכבוד על הדרך שעברת. מאחל לך עוד הרבה אימונים טובים ומירוצים.
שאפו!