האמת הכואבת ישר לפנים
11.1.2025, שעה אחת של רכיבה, 17 ק"מ ועוד קצת, יודע שגם מה שרכבתי זה לא הדבר הנכון עבורי, אבל משהו בפנים בכל זאת לא אפשר לי לוותר על רכיבה, במיוחד עם הידיעה שמיום המחרת לא אוכל לרכוב לתקופה שאני כלל לא יודע מה אורכה.
שלושה ימים קודם לכן, שעת ערב מוקדמת, מגיע לבית החולים בילינסון לבדיקת אקו לב במאמץ, בדיקה שדחיתי פעם אחר פעם מכל מיני סיבות. שוכב על הצד והבודקת מצמידה את המתמר, דקה אחרי והיא מבקשת מהרופא שנמצא בשולחן ליד להביט אל המסך שלו. השיחה שאני שומע מזכירה לי במשהו את השיחה הלא מובנת שלי עם רופאת המשפחה שלי 27 שנים קודם, בעת שצילום חזה שלי היה נראה מוזר למדי.
אבל כאן זו לא המרפאה השכונתית, השיחה בין שניהם נמשכת והרופא ניגש אלי ואומר שאת החלק של המאמץ בוודאות לא אוכל לעשות. אני כבר לא באמת שומע את ההמשך, או שאולי כן… הוא מדבר על אי ספיקת לב, על מסתמים שלא ממש זזים ועוד דברים שמצביעים על כך שמשהו מאוד לא תקין.
מוניטור לב (אילוסטרציה) | צילום: OsloMetX, Pixabay
האקו נמשך ובסופו אותו רופא מבקש שאמתין לו בחדר צדדי כדי שנוכל לשוחח. ממתין בערך חצי שעה ובשיחה הוא מסביר לי את המצב לעומק – יש לך אי ספיקת לב משמעותית, הוא אומר, כדאי מאד שתגיע אלינו בהקדם להתאמת טיפול למצב. אני מניד ראש בהסכמה ואנחנו מנהלים שיחה שנמשכת עוד כדקה. בסיומה אני זורק הבטחה – בעוד פחות משנה אני אצא לרכיבה של לא פחות מ-13 שעות. אני והפה הגדול שלי…
יוצא ויושב במסדרון של בית החולים, אני מכיר את בית החולים הזה יותר מדי למען האמת. פעם היה כאן הרנטגן, חושב לרגע על לא מעט בדיקות שעברתי באותו מסדרון. המחשבות הן כיצד אני מספר לאשתי נורית ולילדים.
לא מבין מה קורה
חמישה חודשים אחורה. אני מסיים רכיבת שבת ומביט על הנתונים – משהו בהספק לא מסתדר לי… נראה שיש פער של כעשרה אחוזים בין מה שאני רגיל לראות, לבין מה שמופיע בנתונים של הרכיבה הזו, שאינה חריגה כמעט בשאר הנתונים.
סוג של דריכות. מכאן במשך כמה שבועות אני מביט על הנתונים הממוצעים שלי ושם לב שהמגמה של אותה ירידה נשארת או אפילו מעט מחריפה. במקביל, מופיע שיעול שמעצבן אותי ומדליק נורה אדומה נוספת. שיעול היה הסמן לשתי הפעמים בהם אובחנתי כחולה סרטן (הפעם האחרונה הייתה לפני כ-17 שנים).
משהו שונה בנתונים | צילום אילוסטרציה: Garmin
כמה ימים לאחר מכן פונה אל ההמטולגית שמלווה אותי כבר 27 שנים והיא מציעה שניפגש. עוברים על בדיקות דם ויש שם משהו קטן שדורש בדיקה, מדוע הנתונים שלי מעט נמוכים מהרגיל. אולי זה זה, היא אומרת, אולי משהו אחר. היא שולחת אותי לסדרת בדיקות, מהר מאד שוללים את הנושא הסרטני, אבל משהו עדיין לא שם…
באחת השיחות עימה עלה הנושא של אקו לב במאמץ, אני מסיט את זה מעט הצידה – אחרי הכל אני בכושר סביר למדי, רוכב 4-3 פעמים בשבוע, ומרגיש בסה"כ לא רע, אין סמן למשהו באמת חריג. לא כאבים בחזה, לא קושי במאמץ, רק הירידה בהספק שמציקה לי אי שם באחורי הראש. בכל זאת קבעתי תור גם לבדיקה הזו.
בינתיים כמובן רוכב כרגיל, כמות שעות הרכיבה שלי מושפעת בין השאר מהיותי הורה לרוכב תחרותי צעיר, מה שמצריך להתאים את הרכיבות שלי לאימוני הקבוצה שלו בסופי שבוע. לאט לאט אני מושך יותר ויותר לאזורים מישוריים יחסית. תחושה של "לא בא לי לטפס" או אולי הבנה שמשהו לא 100 אחוז, ועד שלא אדע מהו אני לוקח אחורה.
חזרה למציאות
פאסט פורוורד , בוקר יום חמישי 9.1.2025. שיחת טלפון, על הקו ד"ר א' ממרפאת מסתמים בבלינסון. "המקרה שלך עלה לדיון הבוקר בשיחת הצוות שלנו, אני רוצה לקבוע לך תור דחוף ליום שני הקרוב לבדיקה אצלי כדי להבין מהי תוכנית הטיפול שלך", הוא אומר. אני עוד לא ממש מבין במה מדובר, אבל מסכים.
רופא (אילוסטרציה) | צילום: Darko Stojanovic from Pixabay
שעה לאחר מכן טלפון נוסף, שוב ד"ר א' על הקו. השיחה ארוכה למדי, הוא מתחקר אותי על העבר הרפואי שלי, על כל ההליכים שעברתי במהלך הטיפול בסרטן שעברתי לפני 27 שנים וגם לפני 17. בסיום השיחה הוא אומר שהוא רוצה להכניס אותי לאשפוז לצורך סדרת בדיקות. הוא יבדוק בהמשך היום אם יש מקום כבר היום לקבל אותי… אחרי שאני מתעשת אנו דוחים את המועד ליום ראשון או שני, תלוי במצב העומס במחלת טיפול נמרץ לב. אני מדגיש שאני מתכוון לרכוב בשבת והרופא אומר שלא בטוח שזה דבר נכון. השילוב "סיכון להפרעות קצב" עולה בשיחה, אני מבטל אותו בחצי פה ומדגיש שבכל מקרה אי אפשר לעצור אותי (דבר שכבר הוכחתי בחיי לא מעט פעמים).
יום ראשון, 12.1.2025, שעת צהריים. טלפון ממזכירת מחלקת טיפול נמרץ לב, "ד"ר א' ביקש ממני לזמן אותך לאשפוז אצלינו. תגיע, יש מיטה עבורך". מכין לי תיק קטן עם בגדים ויוצא. מגיע למחלקה ואחרי כמה דקות מקבלים אותי. צמיד אשפוז מונח על ידי ואני נשלח לחדר.
כמה דקות לאחר מכן מגיע אלי אחד האחים בצוות להליך קליטה. הוא מגיש לי פיג'מה של המחלקה , אני עונה לו שאת זה אני לא לובש, הוא מקבל את דבריי בסוג של משיכת ידיים, אחרי הכל במחלקת אשפוז קל יותר לזהות לפי הבגדים.
לאחר לקיחת בדיקות דם, כמות מבחנות שנראית לי כלא הגיונית בעליל, שיחה עם רופאה שמתחקרת אותי, תוך כדי מוצמד אלי מכשיר הולטר המנטר אותי בצורה מלאה. "אסור לך לצאת מתחום המחלקה". עכשיו האוזניים קופצות, אני תקוע באותו מקום ליותר מכמה שעות.. זה לא משהו שני מכיר מאז האשפוז של הסרטן לפני 17 שנים. בסוג של חוסר ברירה מקבל את המצב.
בדיקת דם. אילוסטרציה | צילום: Shutterstock
יושב על המיטה עם הספוטיפיי והמחשב, ומאחר ואני לא באמת מסוגל לשבת באותו מקום, נורית מגיעה. אין הרבה מה לעשות – קצת מדברים וקצת כלום. חצי שעה לאחר מכן ואני יוצא לסיבוב הליכה במחלקה, צועד לכאן ולשם עד שאני מקבל שיחת טלפון: "לאן נעלמת?" כנראה שיצאתי מטווח הקליטה של מכשיר ההולטר האלחוטי.
מאוחר יותר ומגיע רופא נוסף לדבר איתי על טיפול תרופתי. מה לי ולזה?! לאורך כל חיי אני מנסה לא לקחת אפילו אקמול. והנה פתאום תרופות לכל מיני דברים שאני לא מבין. מציק ומבקש הסבר ומקבל תשובות ישירות לכל אחת מהרשימה.
בסיבוב של אחר הצהריים מגיע רופא נוסף לתחקר אותי על הסיפור שלי, הסיטואציה דיי מוזרה, מצד אחד האקו לב שעברתי לפני כמה ימים ביחד עם עוד כמה נתונים מצביע על מצב של אי ספיקת לב, אבל מאפיינים רבים אינם קיימים. אין כל סימן של בצקות ברגליים או בזרועות, למעשה שם המצב הפוך לגמרי, גם העובדה שלא חשתי בכאבים או בקוצר נשימה של ממש.
שרון פירסט | צילום: פרטי
במהלך השיחה עולה נושא הפעילות הספורטיבית שלי, אני לא רוכב על גדול ומהולל, מצד שני כבר 17 שנים (38 באופן מלא אבל ה-17 משמעותיות יותר) שבהן בכל שבוע אני רוכב בין 5 ל-8 שעות לפחות, ואחת לתקופה יוצא לרכיבה ארוכה מהותית כשהשיא שלי הוא 13 שעות ברצף (עצירות קפה לא נחשבות). הנושא מסקרן אותו והוא מעלה שאלות מהותיות לגבי הסיטואציה. גם ההסבר שלי על נושא ההספקים וכיצד הם נמדדים עם מד הוואטים, ומה היה הטריגר שלי להבנה שמשהו לא תקין, מסקרן אותו עוד יותר.
בשעת ערב מאוחרת נורית חוזרת הביתה אני נשאר עם עוד כמה סיבובי הליכה. מחפש כיצד להעביר את הזמן, מוצא אתר שיש בו פרקים של Trapper John MD. למי שלא מכיר זו סדרת בית החולים האמיתית הראשונה, סדרה שנולדה מתוך הסרט והסדרה MASH. בעשר לערך סוגר את היום ונרדם. לא יודע שזו רק ההתחלה.
החלק הבא בסדרת הכתבות של שרון פירסט יפורסם בהמשך
