ביום שישי חצו את הכנרת 19 שחיינים במשחה שאורכו 21 ק"מ ובו הם ניסו לשבור את השיא שהיה עד כה. האם הם הצליחו? ועל מה חושבים במשך למעלה משבע שעות של שחייה
מאת:אבישג טורק
התגעגעתי למגע כפות הרגליים בקרקע, בשארית כוחותיי אני עולה מהמים, ופוסעת אל חוף דגניה, עשיתי זאת 21 ק"מ שחייה.
אבל איך למעשה כל זה התחיל? אני מפשפשת בזיכרוני, והנה עולה התמונה הבאה. יום חורף בו אני מנהלת שיחה עם המאמן אורי סלע – חבר, מאמן וחולם. סלע מספר לי שיש לו יומולדת במאי, אני מריחה התרחשות, "אחד החלומות שלי", הוא אומר ,"הוא חציית הכנרת לאורכה", ומי שמכיר את אורי יודע שברגע שהמילים הופרחו לאוויר אין דרך חזרה.
העניינים מתגלגלים באוויר הפתוח של קבוצת המאסטרס, ונוחתים באחת מישיבות הקפה (כי השחייה היא רק תירוץ). אורי מצא שיום שישי ה-16.5 מתאים ויאללה בלגן שכמותי, מניחה את המשחה על השולחן, אני מרגישה שיש מי שיכול לתרום. לילה עובר ואני מקבלת מייל ולא רק אני, מאורי שממנה אותי לאחראית המקצועית, את מיכל טורטן למפיקה ואת ג'וש זילברשטיין לשר האוצר, אם לא אכפת לנו. והשאר, השאר היסטוריה.
בפריים הבא, אורי אוסף את מיכל ואותי במכונית ועמו אלון מנדל. אנחנו יוצאים לכנרת, התרגשות מלווה בחששות, שמחה גדולה שהמשחה עומד להתממש, וחששות מהבלתי צפוי. במהלך הנסיעה אנחנו מגלים שסוף המשחה לא יוכל להיות בצמח מכיוון שהוא חוף פרטי. לשמחתנו מנדל נענה לאתגר ומוצא לנו את חוף דגניה שהוא הנקודה הכי דרומית. ממש אחד פלוס אחד.
בערב אנחנו מגיעים למושב אמנון, לאט לאט מטפטפים 19 המופלאים: ירון דוידי, אורי טנא, רונן קוייפמן, עמי גינזבורג, עוזי תשובה, חנן פרישקולניק, מיקה שץ, איתן אורבך, יפעת וסרמן קנופ, טל מרמור, רומן טיטינשדייר, אלעד בנימין, ג'וש זילברשטיין, אלון מנדל, זיו גרשוני, אייל שכנר, אלדד יקונט, אורי סלע ואנוכי אבישג טורק. מצטרפים אלינו המלוות שלנו מיכל טורטן ,טל קוייפמן והקיאקיסט איזי. נבחרת החלומות, מיסטר בונזור (אורי) יסנן מבעד לשפתיו.19 המופלאים נערכים ליום המחרת, עוברים תדרוך, הזמן רץ וכל שנותר הן 3 שעות שינה.
ירח מלא, יללות תנים, אני זוחלת אל שק השינה והמחשבות מציפות אותי, איזו קבוצת שחיינים מהירה. איך אורי חשב לעצמו שאעמוד בקצב? אני לא מרגישה טוב, אני אומרת לאורי שלא אשתתף…אני אלווה. אני נרדמת, וכעבור חצי שעה בשלוש ועשרה לפנות בוקר הנייד מתריע, הגיע הזמן לקום ולהתארגן.
אנחנו שותים קפה אחרון מנשנשים משהו, מתחברים לסטיקלייטים, ונוסעים עם הפקלאות אל עבר חוף אמנון. חונים ופוסעים לעבר נקודת ההתחלה אל הסירות, מסע אל המסע. עוד רגע אחד ואנחנו במים, ומה שיוותר הוא אורו של ירח וטור זוגי שלא אורות מהבהבים בקצב עלייתו וירידתו של הגוף במים. המים נעימים ומלטפים, וכל תחושה של עייפות נמוגה.
הטור מתפצל לשניים, אני ואורי נשארים לשמור על הקבוצה השנייה עד שיעלה האור. השמש עולה וצובעת את הכנרת וההרים אדומים כתומים וצהובים, ואנחנו חוווים את התמונה הזו בכל נשימה בכל רמ"ח איברנו, התמונה נצרבת בהארד דיסק שלי לעולמים. בשלב הזה אורי ואני מתפנים לצמצם את הפער עם קבוצת האם שלנו, הוא אופטימי, ולא לחינם ביקש ממני לשמור כוחות. לשמחתי המשימה הושלמה בהצלחה ואנחנו מגיעים אליהם בדיוק להפסקת האוכל הראשונה.
אתם בטח תוהים על מה חושבים בשבע שעות של שחייה? אני חשבתי על גודל המעמד, חשבתי האם אורי היה רציני שדיבר על לשבור את השיא של טל סנונית ועדי פרג, האם הראשונים של הקבוצה יהיו רגישים מספיק לחכות לנו? חשבתי על הקבוצה השנייה תהיתי איך הולך להם. לשמחתי, המהירים שלנו חיכו לחזקים, חיוך נסוך בליבי, איזה כיף שאלו פני הקבוצה. הייתי בעד מחיר אי שבירת השיא, כי מעל לכל יש קבוצה והיעד הוא 21 קילומטרים, מבחינתי החברותא היא חלק בלתי מבוטל מהחוויה.
כל שעה אנחנו עוצרים, צוחקים, ומתעדכנים בזמן ובמרחק שגמענו, מסתבר שאנחנו לא מספיק מהירים. אבל האם יתכן שאני מספיק מהירה? עוברת מחשבה בראשי. מעניין מה השיא הנשי? מהקילומטר ה-13 כתף שמאל שלי מתחילה לשוחח איתי, כואב לה, משעמם לה, נמאס לה. בשלושה הקילומטרים הבאים יש לנו שיחה, אני מדשדשת בסוף הקבוצה. מי שמכיר אותי ויודע עד כמה אני תחרותית יכול לתאר לעצמו את עוגמת הנפש שאני חווה, הגעתי לקיר או לצונאמי, נקודת המשבר.
לשמחתי סלע הוירטואלי מתיישב לי על הספסל בראש ומזכיר לי "אבישג, הבסיס שלך רחב, במקום שכולם יתעייפו את תפרצי קדימה". והנקודה של הפריצה מגיעה, הפריצה הראשונה והיא לא שלי מתרחשת בקילומטר ה-17 אלון מנדל בליווי הקיאק יוצאים לנסות לשבור את השיא, אלון שחה מאוד מהר וחיכה לנו, אני מניחה שבסיטואציה אחרת הוא היה שובר את השיא. אני מודה לאלון על החבר שהוא. אלון הגיע בשש שעות וארבעים דקות אל החוף.
הפריצה שלי מגיעה קצת אחרי, ממש ניצחון הרוח, אני שוחה עם הכתף הכואבת וכוחותיי שבים אליי, אני מצליחה להתקדם לקבוצה המובילה של הקבוצה שלי, לא ראשונה אבל ממוקמת טוב. אני מרגישה שאני עפה. אני רואה את החוף, כמה התגעגעתי למגען של רגלי בקרקע ,בשארית כוחותיי אני עולה מהמים ופוסעת לחוף.
7 שעות ו-9 דקות, 21 גרם הוא משקל הנשמה, ולכבוד כל גרם שחיתי קילומטר. חוצה הכנרת תם. אורי סלע אני מחכה כבר לחלום הבא…
מוכנים לקראת הרפקת המים הפתוחים שלכם? הרשמו למשחה ביכורי ים – מרתון משחה המים הפתוחים של ישראל
