היום המקדים לתחרות איש ברזל מהווה הזדמנות נהדרת ללמוד על המגוון האנושי של הספורטאים המרכיבים את האירוע. מעבר לנתונים פיזיולוגים כגון גיל, קיימת שונות של תכונות אופי וסכימות חשיבה. ב-24 השעות שלפני התחרות, צפיתי בטריאתלטים ששחו באגם פלסיד היפהפה בצפון מדינת ניו יורק. אחרים רכבו על האופניים כדי להתרגל למסלול (וגם לצפות בשתי מגלשות הסקי הגדולות והמרהיבות 10 ק"מ דרומית לעיירה שאירחה שתי אולימפיאדות חורף ב-1936 ב-1980).

יש מה לראות גם חוץ מהנוף יום לפני תחרות איש ברזל | צילום: באדיבות עידו הלר

עוד כתבות בנושא
איך מתגברים על תופעת הדחיינות בספורט? 
איך מאמן יכול להתאים את עצמו אליך בדיוק? 
איך תפיסת העולם שלנו משפיעה על ההישגים הספורטיביים? 

ספורטאים​ ​נוטים​ ​יותר​ ​לנבא​ ​כישלון

כשמתבוננים ארוכות, מבחינים בספורטאים המבטאים חרדה ולחץ. אלו מדגישים את שאיפתם העזה לסיים את התחרות הנוכחית, למרות שצלחו בהצלחה תחרויות קשות מאלה בעבר. בזמן הצ'ק אין של האופניים, אחרים כבר המציאו תירוצים לאכזבה אפשרית. מנגד, מעטים חייכו כי מסלול השחייה הכל כך מסודר (מצופים מסודרים בצורת ח' וחוט לבן יחיד מחבר את כולם, כך שניתן להבחין במסלול כאשר הראש במים – כמו בבריכה) הפיח בהם תחושה שהם ישברו את שיאם האישי.

מדוע​ ​רק​ ​מעטים?​ בשנת 2011 הפסיכולוגים איאן הייזלווד ובורק סטפן פרסמו במגזין of Journal Exercise & Sport Human מחקר שהסביר כי מתוך 416 טריאתלטים (איש ברזל וחצי המרחק), 39 המעיטו ביכולתם. זמן הסיום שלהם היה טוב בהרבה ממה שהם שיערו לפני התחרות. לעומתם, רק 9 אנשים שיערו שיסיימו את התחרות בזמן קצר יותר מתוצאתם הסופית. זהו ממצא אחד במחקר מקיף שציין כי במשימה מאתגרת, ספורטאים​ ​נוטים​ ​יותר​ ​לנבא​ ​כישלון​ ​מאשר​ ​הצלחה​ ​בתחרות.​

המחקר הציג מודל שניבא בדיוק של 74% תוצאה עתידית של טריאתלטים בתחרות איש ברזל. המודל כלל תכונות פיזיולוגיות ( VO2max ,אחוז שומן ושריר, משקל) ופסיכולוגיות (חרדה קוגניטיבית, חרדה רגשית, אופן ייחוס אירועי עבר  ותוצאות קודמות בתחרויות).​ ​המשתנה​ ​החשוב​ ​ביותר​ ​במודל​ ​היה​ ​מסוגלות​ ​עצמית​.

ב-1977 פסיכולוג בשם אלפרד בנדורה הגדיר מסוגלות עצמית כגורם המתווך בין הנעה (מוטיבציה) להתנהגות. זהו​ ​האופן​ ​בו​ ​אנשים​ ​מעריכים​ ​את​ ​יכולתם​ ​לבצע​ ​משימה​ ​ספציפית כמו טריאתלון. הערכה זו מניבה את המאמץ שהם ישקיעו ואת רמת החרדה שיחוו לפני ובזמן האירוע. מסוגלות עצמית נמוכה מצמיחה חרדה כללית גבוהה, והאחרונה בתנאים "מעוררים" (כמו 24 שעות לפני תחרות) מטפחת מחשבות שליליות (חרדה קוגניטיבית), מתח שרירים, נשימות מאומצות, רעידות, שלפוחית שתן "רפויה" (הגורמת לנו לרצות להשתין הרבה לפני תחרות) ועצירות (חרדה פיזיולוגית המתבטאת במערכת עצבים סימפאטטית פעילה מאוד).

קריאה מעמיקה יותר של בנדורה מלמדת שמסוגלות עצמית משפיעה על חרדה מעבר לגבולות תחום הספורט. טיפוח של תכונה זאת בקרב ספורטאים עשויה להעצים את אישיותם ולשפר ביצועים במגוון תחומים. לפיכך, בעוד מאמר זה מציג מידע מועיל לספורטאים מבוגרים חובבנים (רוב הקוראים), קריאת השורות הבאות כהורים או כמאמנים לספורטאים צעירים תספק נדבך משמעותי נוסף.

ראשית,​ ​כהורה או כמאמן, שיח חופשי ופתיחות עם אתלטים צעירים תאפשר לדעת מה האחרונים מרגישים וחושבים על יכולתם וכישוריהם בספורט.​ ​בנדורה​ ​טען​ ​כי​ ​לא​ ​תוצאת​ ​האירוע​ ​עצמו​ ​משפיעה​ ​על​ ​המסוגלות העצמית,​ ​אלא​ ​האופן​ ​בו​ ​אנשים​ ​מפרשים​ ​את​ ​תוצאת​ ​האירוע​. לדוגמה, ניצחון בטריאתלון לא יעצים את תחושת המסוגלות העצמית של הספורטאי הצעיר באופן אוטומטי. הנער עשוי לייחס את הניצחון לגורם חיצוני: "זה לא אני, האחרים לא היו טובים היום…הציוד שלי ובמיוחד האופניים, פשוט טוב יותר…". במילים אחרות, אין פירוש חיובי של האירוע.

מנגד, במקרה בו הנער ייחס את האירוע להתנהגות​ ​שהניבה​ ​את​ ​הניצחון,​ ​קרי לגורם פנימי,​ ​לתהליך​ ​שהשלים לפני התחרות (דוגמאות: מחויבות לאימונים, שיפור טכניקת הרכיבה, תזונה נכונה והכנה מנטלית לצליחת המים), אז המסוגלות העצמית תגבר.

ילדים לא תמיד יחשבו שהניצחון הוא בזכותם | צילום: Jason Wiese

מעבר לפירוש הצלחה או כישלון של אירוע על ידי גורמים חיצוניים או פנימיים, קיימים עוד שני היבטים אליהם ראוי לשים לב: המשכיות​ ​והכללה​. המשכיות​ היא האמונה שהתהליך שהניב הצלחה בתחרות קודמת יתן אותותיו באירועים נוספים. אם הספורטאי אינו מאמין בזה, נכון יהיה ללמוד מדוע. דימוי וביטחון עצמי נמוך לרוב יהוו את המקור לסכימת חשיבה זאת. הכללה​ היא התפיסה כי הגורמים שהובילו להצלחה בתחום X כמו ספורט, (התמדה, מוסר עבודה, קשב וריכוז), יהוו את הבסיס להישגים חיוביים בתחומים אחרים כמו התחום האקדמי. בנדורה הדגיש באופן מיוחד את תפיסת היעילות העצמית, הביטחון​ ​העצמי​ ​והנחישות​ ​לבצע​ ​את​ ​המאמץ​ ​הנדרש​ ​כדי​ ​ליצור​ ​את​ ​ההמשכיות​ ​וההכללה.

האם כישלון בתחרות תתפרש כאירוע רגעי?

ספורטאי עשוי להבין (בין השאר) כי אימונים עקביים יומיים, פתיחות דעת לרעיונות אימון חדשים ותזונה נכונה הם אלמנטים מהותיים להצלחה, אך ללא ביטחון​ ​עצמי​ ​ונחישות​ ​לבצע זאת, דפוסי התנהגויות אלו לא התחזקו. בהתאם לכך השאלות: "האם אתה (הספורטאי), מסוגל להתמיד ולקיים אלמנטים אלו בשגרת חייך בשביל להשתפר?", "אם אינך מסוגל, מה מונע זאת ממך?", "אם כן, איך אוכל לעזור לך לממש זאת?"​ ​פה​ ​נעוצה​ ​האומנות​ ​של​ ​המאמן להתאים​ ​את​ ​הקושי​ ​של​ ​האימונים​ ​לא​ ​רק​ ​לפי​ ​וותק,​ ​יכולת​ ​פיזית​ ​וכישרון​, אלא​ ​גם​ ​לפי​ ​מסוגלות​ ​עצמית​ ​בכלל ונחישות​ ​בפרט.

שנית,​ בעוד עיצוב דפוסי התנהגות ארוכי טווח מהווים את עמוד התווך של מסוגלות עצמית, זאת לא תתעצם ללא הביטחון להצליח​ ​ברגע​ ​נתו​ן, כדוגמת 24 שעות שלפני התחרות ובדקות שלפני הזינוק. הפסיכולוגית רובין ווילי מאוניברסיטת מיאמי השכילה להרחיב את מאמריו של בנדורה והסבירה כי​ ​אוריינטציית התחרות,​ ​קרי ​הנטייה​ ​של​ ​הספורטאית​ ​להשיג​ ​מטרה​ ​א'​ ​(כדי​ ​להשיג​ ​ביצוע​ ​מיטבי​) או​ ​ב'​ ​(כדי​ ​לנצח​) תעצים​ ​או​ ​תגרע​ ​מהמסוגלות​ ​העצמית,
בהתאמה.​

ווילי הסבירה שכאשר ספורטאית צעירה לא מונעת מאגו של רצון מתמיד לנצח או פחד מתמיד מכישלון, אלא מתוך רצון להשתפר ולהציג את כישוריה ברבים, כאשר היא נהנית מסביבה (הורים, מאמנים) תומכת, כאשר היא מרגישה מוכנה מנטאלית ופיזית ("עשיתי כל מה שיכולתי כדי להגיע מוכנה לתחרות… התחרות היא עוד אימון עצים וארוך…"), המסוגלות העצמית תגבר. גורמים אחרים כמו מקום תחרות מוכר ("אני רגיל להתחרות בבריכה הזאת..), התבוננות ולמידה מאחרים משמעותיים (קולגה, בן משפחה) שהצליחו באירוע, נמצאו כמועילים גם כן, אך במידה פחותה יותר. מכאן, מצער לחשוב שהמסוגלות העצמית של ילדיכם או ספורטאים שלכם תפחת באופן דרמטי בשל גורמים שלא נתונים לשליטה: התעלות של ספורטאי אחר בתחרות X, תנאי תחרות (גשם) שונים, או
כי חבר ושותף לאימונים של ילדיכם שהפסיד במשחה.

חשוב ללמוד מהו המקור של המסוגלות העצמית אצל הילדים | צילום: צלמי שוונג

כהורה ומאמן, חשוב ללמוד​ ​מהו​ ​המקור​ ​למסוגלות​ ​העצמית​ ​של​ ​הספורטאים​ ​הצעירים,​ ​לפני​ ​שמנסים​ ​להגביר זאת​. האם המקור נתון לשליטה מלאה? האם הם (הספורטאים) מפחדים מגורמים שלא נתונים לשליטתם? האם הם חושבים כי עבודה איכותית תניב הצלחה? האם כישלון בתחרות אחת תתפרש כאירוע רגעי, או שהיא תשפיע על ההערכה העצמית לטווח הארוך? האם אתם (מאמנים והורים) מציבים מטרות לא מציאותיות היוצרות לחץ גבוה וכאשר המטרות לא מתממשות, ההערכה העצמית נהרסת? טיפוח​ ​סכימת​ ​מחשבה​ ​(קוגניציה)​ ​חיובית,​ ​תייצר דפוס​ ​התנהגות​ ​המדגיש​ ​מאמץ,​ ​התמדה,​ ​ותפחית​ ​רגשות​ ​שליליים​ ​וחרדה​ ​קוגניטיבית.​ ​כאשר​ ​ספורטאים​ ​אלו יתמודדו​ ​מול​ ​אתגר​ ​קשה​ ​יותר​ ​(כמו​ ​תחרות​ ​הכוללת​ ​אתלטים​ ​טובים​ ​יותר),​ ​סביר​ ​להניח​ ​שהם​ ​לא​ ​יירתעו,​ ​אלא יהיו​ ​נחושים​ ​יותר​. נערים כאלו ייחסו הפסד בתחרות לעבודה לא קשה או לא נכונה, ויתקנו זאת. מקובל לחשוב כך בספורט ובתחומים אחרים. בגילאי​ ​13-18 ​בהם​ ​נערים​ ​מעצבים​ ​את​ ​אישיותם,​ ​שימת​ ​דגש​ ​על​ ​משולש​ ​הקשר
של​ ​התנהגות-מחשבות-רגשות,​ ​תקצור​ ​פירות​ ​בעתיד.

עידו הלר | פסיכולוג בשירות פסיכולוגי חינוכי חיפה וב-Mental Jump. מאמן טריאתלון ב-Six Points Sports Academy L.A