בשקט בשקט, משהו טוב קורה במגזר החרדי והדתי ויותר נשים מצטרפות למעגל הספורטיבי ומתחילות לעשות ספורט בצורה סדירה, כחלק מקבוצות וגם ביחידים או עם הבעל. ההחלטה לקום ולהתחיל לרוץ היא לא דבר פשוט, על אחת כמה וכמה אם את מגיעה מהמגזר החרדי ומזרמים אדוקים.
"ככל שאנחנו פחות זזים אנחנו נעשים חולים" | צילום: ריקי קנטרוביץ
כתבות נשים נוספות בשוונג
לאיזה ציוד זקוקה הטריאתלטית המתחילה?
11 טיפים לשחייה בים שאת חייבת לדעת
גירל פאואר: 10 מרוצי נשים מדליקים בעולם
מירי פורסט, 31 מרחובות, אמא לשלוש בנות, חרדית מקהילת חב"ד מנהלת ומאמנת קבוצות נשים בכ-20 ישובים ברחבי הארץ. רוב המתאמנות שלה הן מהמגזר החרדי והדתי, אך לא רק. היא הגיע לעולם הספורטיבי בעקבות השמנת יתר כשסביבה, בני המשפחה עברו בזה אחר זה ניתוחים לקיצור קיבה "עצרתי כשהגעתי ל-100 ק"ג והבנתי שאני במסע התדרדרות אז התחלתי לטפל בעצמי" היא מספרת. כאשה חרדית היא לא נחשפה אף פעם לעולם הספורטיבי עד שמצאה חדר כושר שיש בו שעתיים בשבוע שיעורים לנשים בלבד והיא החלה להתאמן. היא הרגישה איך הספורט מרים אותה למעלה ותורם לה בחיים ובשנת 2010 למדה קורס מאמנת חדר כושר "כמובן שהייתי החרדית היחידה.
הבנתי בקורס שהגוף הוא כלי מאוד חשוב וקדוש שאיתו אנחנו יכולים לנוע ואם לא נשמור עליו אז מה החיים שלנו שווים? קיבלתי גוף מתנה כדי לקיים בו מצוות ולעשות איתו מעשים טובים אבל אם הגוף שלי לא יהיה בריא אני מאבדת את הכל אז זה לא שווה". היא הקימה קבוצות ריצה לנשים חרדיות ודתיות ונראה שההתלהבות בקרב ציבור זה היא אדירה. עד היום הצליחה פורסט להגיע למעל 1,300 נשים. רבות מגיעות אליה לבושות שחור ומבוישות, והיא מנסה להסיר מעליהן את הבושה, "אני מחלקת חולצה ורודה כי יש בה אמירה 'אני לא צריכה להסתתר', מה שחשוב הוא לשים את עצמי במקום הראשון". ישנן נשים שמגיעות מזרמים דתיים אדוקים מאוד ולהן קיים קושי רב לצאת ולרוץ בצורה חופשית, "אלוקים נתן לנו גוף", מסבירה פורסט, "הוא מכונה שהייעוד שלה הוא לזוז. ככל שאנחנו פחות זזים אנחנו נעשים חולים יותר וככל שזזים יותר אנחנו מתחזקים. הגוף שלנו חייב לזוז כדי להיות בריא ולתפקד. לאט לאט גם הנשים וגם הגברים החרדים מתחילים להבין את זה שהתנועה חשובה לגוף. אפשר לעשות את זה גם בצניעות".
"מבחינתי בכל מה שקשור לכושר גופני זו חובה. אני מרגישה שזו השליחות של חיי" | צילום: אלבום פרטי
הן מתאמנות עם חצאית וכיסוי ראש, חולצה עם שרוול ארוך כך שזה לא נוגד את ההלכה "עוד אף רב לא פנה אלי ואמר לי 'את עושה משהו אסור'. הייתי בניו יורק בהרצאה של רב הקהילה של חב"ד. ניגשתי אליו ואמרתי לו 'אני יודעת שזו שאלה אמיצה אבל אני חייבת לשאול אותה' סיפרתי לו על הקבוצות ריצה שלי ושאלתי אותו אם יש משהו לא בסדר שאני עושה? הוא אמר לי 'אני לא יכול לחתום לך חותמת של הבד"ץ אבל אני לא יכול להגיד לך שזה אסור'. מבחינתי קיבלתי תשובה. הוא רב מאוד אדוק. מבחינתי בכל מה שקשור לכושר גופני זו חובה. אני מרגישה שזו השליחות של חיי. אני רואה נשים עם שמונה או עשרה ילדים שהן כפופות ועם בטן של לידות, ידיים ורגליים חלשות והן לאט לאט, משבוע לשבוע נראות אחרת אחרי שהן מתחילות להתאמן. זה נוגע במעגלים רבים שיוצאים מורווחים מכך שהאמא נעה".
יש גברים שהולכים בעקבות הנשים ומתחילים לרוץ?
"לגברים חרדים שיושבים ולומדים כל היום יש כל כך הרבה אגרסיות" אומרת פורסט "הרבה מהנשים החרדיות שמתאמנות אצלי עושות אימון אחד ועוד שני אימונים כשיעורי בית. הן לוקחות את הבעל שלהן ועושות איתו את שיעורי הבית וכך גם הוא מגיע לעשרה ק"מ וזה הזמן איכות שלהן ביחד".
"לאט לאט גם הנשים וגם הגברים החרדים מתחילים להבין את זה שהתנועה חשובה לגוף" | צילום: שפרינצי פרידמן
"חשוב לי לרוץ בקבוצה שיש בה רק נשים" | צילום: אלבום פרטי
אביטל דגן, 37, אם לארבעה ממודיעין מחלימה בימים אלו ממחלת הסרטן. דגן היתה ידידה של הנווטת תמר אריאל ז"ל שנהרגה באסון סופת השלגים בנפאל. מרוץ שפיר שמתקיים מדי שנה מוקדש לזכרה של תמר שאף השתתפה בו בעצמה כרצה "ראיתי שמקימים קבוצה לקראת המרוץ והייתי באותה התקופה במצב לא טוב בגלל הטיפולים ואמרתי לעצמי כשיגמרו הטיפולים אצטרף לקבוצה של מירי". בספטמבר היא הגשימה את ההחלטה ודגן הצטרפה אליה כמו שהבטיחה לעצמה. היא הצליחה כבר להגיע למרחק ריצה של חמישה ק"מ ואז התברר לה שהיא צריכה לעבור ניתוח נוסף ובדצמבר עברה ניתוח נוסף. בפברואר שבה לקבוצה והיתה צריכה להתחיל הכל מההתחלה והיום היא גאה לספר כי כבר הגיעה למרחק של 7 ק"מ.
"אני דתיה לייט", מעידה על עצמה דגן, "חשוב היה לי לרוץ בקבוצה שיש בה רק נשים, אני לא עושה ספורט עם גברים. יש משהו מאוד נוח בקבוצה של דתיות, לא רצות בשבת ואם יש יום צום אז לא מתאמנים".
כיוון שדגן היא דתייה לאומית גישתה הרבה פחות אדוקה מאשר חרדיות ממאה שערים שמתחילות לבצע פעילות גופנית "אם שואלים אותי היכן הדתיות פוגשת אותי בריצה זה בעיקר סביב הלבוש אבל גם זה פתור כשיש חצאית מעל". עבור נשים דתיות, ריצה בטייץ בלבד אינה מקובלת "החינוך הדתי שהתחנכתי בו מקשה עלי להסתובב עם טייץ בחוץ, זה לא צנוע. כל אדם דתי יש לו גבולות אחרים מה מפריע או לא מפריע".
