תוכן גולשים מאת: ד"ר טל אגמי, מומחה ברפואת משפחה ורופא ספורט, בוגר התכנית של אוניברסיטת תל אביב

מה היה שם באתגר חצי איש הברזל בחודש מאי 2020? היתה מטרה עם תשוקה בלתי מתפשרת, אהבה, הדדיות, כוח ועוצמה. היתה הירתמות של בני המשפחה הגרעינית והמורחבת, חברים ממעגלים שונים בחיי. והכי חשוב היה את הליווי של אשתי ומשפחתי היקרות לי.

האתגר נמשך כ-6 וחצי שעות | צילום: אלי עמיר

עוד תחרויות עצמאיות בתקופת הקורונה
"עשיתי בקורונה תחרות איש ברזל מלא ובאופן עצמאי"
"מרתון פראג בוטל בגלל הקורונה, אז רצנו מרתון חלופי"
כך תכננו אולטרה של 80 ק"מ ואז הופיעה גברת קורונה

אבי ז"ל היה שוטר מצטיין, אשר במהלך פעילות מבצעית נורה ברגלו ונפצע. מאז אותו אירוע, חיי וחיי משפחתי השתנו ללא הכר. הייתי בן שלוש כאשר זה קרה. אבי פיתח פוסט-טראומה קשה והתמכר להימורים. לאור מצבו הנפשי הרעוע, נטל תרופות הרגעה רבות. לימים, לאחר שהפכתי לרופא, הבנתי שהחשיפה שלי לאירועים שהתרחשו בבית השפיעה עליי עד מאוד.

מאז תקופת הילדות סבלתי מחרדה, ולספורט היה חלק חשוב בטיפול באותם תסמינים. כבר בגיל שמונה, הפחד כי לבי הפסיק לפעום היה גורם לי לרוץ בחדרי כדי שאוכל לשמוע אותו הולם על קיר בית החזה. כל הזמן הייתי בתנועה. הספורט היה לי עוגן ומקום מפלט. כאשר חזרתי מבית הספר, הנחתי את התיק וישר יצאתי לשחק כדורגל או כדורסל עד שעות החשיכה.

סיימתי את האתגר כאשר אני מוקף בבני משפחתי | צילום: אלבום פרטי

אימי היקרה עבדה בבנק, ואת אבי לא ראיתי הרבה. לקראת המעבר לתיכון, המחנכת שלי (אני קראתי לה "המכשפה") זימנה את אימי לשיחה. תקשיבי, היא אמרה לה, הבן שלך כישלון אחד גדול. יש לו 40 במדעים, 50 במתמטיקה ו-45 בהנדסה. תקשיבי לי היטב, לא יצא ממנו כלום. תשלחי אותו לבית ספר מקצועי וזהו זה. אני זוכר את השיחה הזאת כאילו התרחשה כעת. אנחנו יושבים סביב השולחן בחדר המורים, אני בפינה הימנית, אימי בשמאלית והמחנכת במרכז. לאחר כמה דקות שבהן נשפכו קיתונות של מלל לחלל החדר, אימי היקרה הסתכלה עליי ואז שוב אל המורה, מסתכלת עליי ושוב אל המורה, וחוזר חלילה. באבחת רגע היא התרוממה מהכיסא, פתחה את דלת חדר המורים ובבת אחת עזבה, השאירה אותי לבד עם המחנכת. זה היה רגע מכונן בחיי הצעירים והספורטיביים, שמהדהד גם באתגר של חצי איש ברזל עליו אספר בהמשך.

באותו רגע נפל לי האסימון, ומשהו בי השתנה. הבנתי שעלי לקחת אחריות על חיי, לאסוף את עצמי, להתרומם ולהיאבק. בהמשך השנה הצלחתי לשפר את ציוניי והתקבלתי לבית ספר בינוני-פלוס במקום מגוריי, שבו למדתי במגמה העיונית. הקפיצה הגדולה באמת הגיעה כאשר הצטרפתי לקבוצת כדור-יד מקומית. בתוך שנה התקבלתי לנבחרת ישראל, ובמקביל שיפרתי את ציוניי. הייתי אחראי על ועדת העיתון של הכיתה, נבחרתי לייצג את בית הספר בפנלים אקדמיים, עסקתי בנושאים פוליטיים. חזון אחרית הימים, מבחינתה של אותה מחנכת.

"ההתעלות והאנרגיה שחוויתי היו עוצמתיות" | צילום: אלבום פרטי

לקראת גיל שש-עשרה התרחש אירוע משמעותי נוסף: הוריי התגרשו. באותה תקופה, השתתפתי באימוני הנבחרת ובמשחקי הליגה של קבוצתי וקבוצת הבוגרים. הספורט שימש לי כמקור כוח ואפשר לי להוציא לפועל חלקים חבויים של עוצמה. האמנתי בעצמי. פעילות גופנית ותנועה מלווים אותי כחוט השני לאורך חיי.

דקה לפני הגיוס לשירות בצבא, החלטתי לעזוב את הנבחרת ולצאת לשירות קרבי. רציתי לתרום ולעשות משהו משמעותי. כאן התרחש מפנה נוסף: יצאתי לקורס חובשים. לפתע הבנתי איך הלב והריאות עובדים, מה קורה במערכת הדם. קיבלתי תשובות להמון שאלות שהיו לי, מצאתי עוגנים אקדמיים לחששות וסיבות לחרדה הבריאותית שהיתה לי. עולם קסום ומופלא נפתח לפני. בסיום השירות החלטתי לנסוע לחו"ל ללמוד רפואה, עם בגרות במגמה עיונית וללא פסיכומטרי. חבר טוב המליץ לי על הונגריה כיעד, וכך הוחלט. נסעתי ללמוד בחו"ל בלי כסף, בלי רקע של לימודים במקצועות ראליים ובלי להכיר אף אחד, אבל היו לי רצון של ברזל, נחישות ואמונה בדרכי.

התחרות שבוטלה בגלל הקורונה

כמו בלימודי הרפואה, כך גם באיש הברזל. בדרך להיות איש ברזל, יש צורך לעבור קשיים ומכשולים רבים, שאת אחד הקשים בהם מייצרת הסביבה הקרובה שלך – המשפחה והחברים הקרובים: איך תצליח לעמוד במאמץ פיזי שכזה, זה קשה, מאתגר, התחרות ארוכה, בחום, אתה עוד לא מוכן פיזית ומנטלית. אבל אני החלטתי לקפוץ למים ולצאת לדרך. קמתי מוקדם, התאמנתי שעות רבות, הקפדתי על מדיטציות, תזונה נכונה ושינה טובה ומעל הכל, האמנתי בעצמי. כאשר יש לי מטרה ראויה, השמים הם הגבול.

האתגר הושלם | צילום: אלבום פרטי

לפני כחצי שנה נרשמתי לתחרות חצי איש ברזל באוסטריה, שנקבעה ל-24 במאי השנה. בשל הסגר בתקופת הקורונה, התחרות בוטלה. באחד מימי הבידוד, ראיתי שיתוף של חבר יקר שבו הציג את האתגר שהוא ביצע. שוב נפל לי האסימון: אני אצור לעצמי את האתגר, חצי איש ברזל, שאני אתכנן ואוציא לפועל. הבנתי שיש לי את זה, אני רק צריך לחבר את כל הנקודות. ובזה אני מצוין. עברתי על המפה וסימנתי את הדרך. שיתפתי חברים קרובים, זימנתי צלם, זכיתי לליווי של רופאת ספורט. והכי חשוב, קיבלתי את תמיכתה של אשתי האהובה.

"הדרך היא העיקר"

ב-30 במאי השנה, בשעה 5:43, יצאתי לדרך. שחיתי 1.9 ק"מ, רכבתי 90 ק"מ ורצתי 21 ק"מ. לאורך הדרך שחו, רכבו ורצו איתי חברים ובני משפחה יקרים. ההתעלות והאנרגיה שחוויתי היו עוצמתיות עד מאוד. דבר אחד חשוב הבנתי לאורך האתגר: הדרך היא העיקר, בדרך פוגשים אנשים קסומים, חווים וחשים ירידות ועליות. כמו דורותי בדרך לארץ עוץ, בסיפור הידוע. כל מי שדורותי פגשה רצה משהו, בדיוק כמוה, ובמהלך הדרך כולם גילו שלכל אחת ואחד יש כבר הכל, שרק צריך להתבונן פנימה, ולהושיט יד.

אמר ג'ים רוהן, בצדק: "It's not what you get, it's what you become". לאחר כ-6 וחצי שעות סיימתי את האתגר, כאשר אני מוקף בבני משפחתי וחברי היקרים. זהו זה – האתגר הושלם. לאורך כל חיי חיפשתי להיות מושלם, עברתי ממשימה למשימה, חיפשתי להיות הכי טוב, הכי חזק, הכי חכם. כעת אני מבין, שמה שחשוב זה להיות שלם. שלם עם עצמי, עם הדרך ועם הכיוון.