כמה ספורטאים הישגיים אתם מכירים? לא אלו שיוצאים לריצה או רכיבה מצוידים במוצרי הקצה של הקטלוג. אלו הנלחמים על קיומם, לא הספורטיבי, האמיתי. אתם רואים אותם בתחרוית בהם אתם משתתפים. האם אתם גם יודעים על ההתמודדות היום יומית שלהם? דוגמא אחת, מיני רבות, של ספורטאי הישגי במדינת ישראל 2011
מאת:אילן גולדמן
גם בפעם אחרונה, כשראיתי אותו, הוא גרר את רגליו בין המעברים של בית הקפה הצפוף. נדמה היה לי כי הוא צולע. הוא נראה כבד מתמיד. עייף. עווית כאב מרוחה על צד פיו. איך אני יכול לשפוט אותו על שהוא הורס לעצמו את האימונים. הוא סה"כ מנסה להרוויח את מעט הכסף כדי לממן מחנה אימונים בחו"ל. הוא כל כך צנוע.
הוא השביע אותי כי אני לא אעשה כלום בשבילו. הוא ידאג לכול. רק בן 21. פשוט ילד יפה פנימית וחיצונית. בשקט יכול היה להיות דוגמן. בכל פעם שאני רואה אותו הלב שלי גועש. מתמלא בכעס. הוא לעולם לא מבחין, אבל דמעות זולגות מעיניי כשאני איתו. דמעות זולגות מעיניי כרגע כשאני כותב.
בפעם אחרונה שרצנו ביחד הוא ניגש אלי אחרי האימון ואמר "אתה הגיבור, לא אני". זו דרכו, הוא, לא מאמין בעצמו מספיק. יש לו אימונית של נבחרת ישראל. איך הוא לא מאמין בעצמו. " תן לי לשבור שיאים קודם" היא המנטרה שלו. הוא משנן אותה באדיקות. "אבל איך יגיעו שיאים כשאתה עומד על רגליים נפוחות שמונה שעות ביום?" אני שואל. "אל תדאג, יהיה בסדר" היא תמיד התשובה.
אבל הוא טועה. לא יהיה בסדר. הוא גורר את רגליו ונעלם אל עבר פחי הזבל מאחור. הגיעה השעה לפנות אותם. חברו מגיע כעבור מספר דקות. הוא עובד ליד. מתדלק. חברי מכיר בינינו."הוא היה אלוף ישראל ב-400" נדמה לי כי שמעתי אותו אומר. שוב הזעם שבי עולה. מזכיר לי את ימי כספורטאי הישגי. החבר, מדבר איתי מעט, מספר על מחנה האימונים הקרוב באתיופיה. הם חוסכים לא מוציאים גרוש. הטיסה לאתיופיה היא לא זולה. השהות קצת יותר. "יהיה בסדר".
תחשבו כמה מאלו העומדים בשורה הראשונה אנו באמת מכירים
צילום: זאב שוורץ
במרוץ האחרון צפיתי בחברי מסיים. מקום רביעי כללי. שוב צולע. כל גבו מוטה וכפוף לצד. שוב פנים מעוותות מכאב. אבל החיוך הנצחי, עדיין שם, חושף שיניים לבנות. התוצאה? חלום רטוב של כל אחד מאיתנו. הוא לא מודע לבעיה. מעולם לא אבחנו אותו. מעולם לא בדקו אם הוא צריך מדרסים. מעולם לא התאימו לו נעליים. אבל את ישראל הוא יצג. הרי יש לו אימונית. הוא אוכל מזון הפוגע בהישגיו. אבל זה שטויות. זה רק הדלק המחזיק אותו על הרגליים.
בכלל, איך אני מעיז להתלונן?! הרי הוא מקבל מהם 800 ₪ בחודש וגם חדרון קטן עמוס בשותפים בפרויקט מצוינות. מצוינות לכישלון. אני מקבל הצעות לחסות מידי יום. אני מוכר . הוא פחות. הצלחתי לסדר לו רופא שיבדוק את הגב. אבל מה זה יעזור. מה אחרי שנצא משם. בכל פעם, כשאני מבקר בבית הקפה, הוא מחמיא לי על בגדי הריצה. אני תמיד עובר שם כשאני חוזר מהאימון. ליבי נחמץ. בא לי להוריד את הבגדים. להשאיר אותם שם על הדלפק. אני לא צריך אותם. בשבילי הם קישוט בשבילו הם צורך.
"הם יודעים שאתה ספורטאי תחרותי?" אני שואל. "לא, עזוב עזוב," הוא עונה. אולי אם היו יודעים הם היו נותנים לו הקלות. אני חי בסרט. "אולי, אם היו יודעים, הבעלים היה מציע לתת לו חסות," אני חושב. כמה נאיבי מצידי. פתטי אפילו. למה שבעל המקום ירצה לממן את מי שהמדינה אמורה לתמוך בו. מה לו ולחברי. שיאים אנחנו רוצים, ספורטאים אולימפיים, נציגים על דוכן המנצחים מעבר לים. אולי נקבל נציגים בסניף של בית הקפה מעבר לים.
הוא השביע אותי כי לא אחשוף אותו. אני מקיים את הבטחתי. אתם לא יודעים מי הוא. גם לא תדעו. רק תדעו שהוא רוצה להיות אלוף. לא ישראל. עולם. הוא חולם. ביום. בלילה. אפילו כשהוא מנקה את השולחן של הזוג הבורגני הישוב מולנו. אלוף בניקיון נכון לעכשיו. זה גם משהו לא?
חברי הוא רץ תחרותי, אם יש מי אשר התקשה להבין. רץ בכיר אעז ואומר. הוא סובל מקשיים. כמו רבים בעדתו. אך אלו הם אפס וכלום בשבילו. הוא חזק. הסיפור של חברי אינו מיוחד כלל וכלל. למען האמת הוא סתמי ונפוץ. נפוץ בעולם הריצה והספורט הישראלי. אל תתרגשו.אל תזילו דמעה. אין למה. הוא יהיה בסדר. המראה הוצבה. עכשיו נותר לנו להסתכל בה ולשקר."יהיה בסדר".
חלק שני כולם יודעים מי הוא אך מי באמת מכיר אותו?
אילן גולדמן
אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וממייסדי ROAD RUSH, בית הספר להקניית מיומניות רכיבת הכביש בחיפה ובעל תואר במזרחנות.
