אומרים שהריצה היא סוג של דת. היא לא דורשת מאתנו להאמין באל מסוים, אבל אם פגשנו אותה פתאום באמצע החיים והתחברנו אליה, היא עלולה לשנות את החיים שלנו מהקצה אל הקצה. יש שיגידו שזה הרבה יותר מעוד תחביב, אחרים קוראים לזה דרך חיים ואנחנו לא מתביישים להשוות אותה ליהדות. זה מה שאנחנו, מבלי לפגוע באף אחד, ננסה לעשות בכתבה הבאה.

הרבה יותר מתחביב | צילום: thinkstock

1. אמונה 

הריצה היא בסופו של דבר פעולה פשוטה שאנחנו מבצעים קצת אחרי שאנחנו לומדים ללכת. היא תמיד נמצאת שם בשבילנו, ואנחנו צריכים להחליט האם להשתמש בה. בדיוק כמו האמונה. אנחנו נולדים אתה ובוחרים בהמשך לאיזה כיוון לקחת אותה. ואז אנחנו מגלים שמדובר בעולם ומלואו שיכול לסחוף, לרגש, לעצבן, לשמח – ויש בו כל כך הרבה תוכן, יש כל כך הרבה מה ללמוד בעיקר על עצמנו, ויש כל כך הרבה מה לעשות. ברגע שגילינו אותה, אנחנו מרגישים מלאים.

2. הנחת תפילין

הפעולה שכל יהודי מאמין מעל גיל 13 משתדל לבצע בכל בוקר של יום חול היא רוחנית לגמרי. המהר"ל מפראג אמר שהתפילין מזרימים לאדם אנרגיית חיים. קרוב לוודאי שהמאמינים ביניכם לא יתווכחו עם האמירה שהנחת התפילין על הבוקר "מסדרת את הראש". ומה תגידו על ריצת בוקר? בין אם אתם פונים לאלוהים או לעצמכם, בין אם אתם עושים את זה לבד או בקבוצה – ריצת הבוקר יכולה להביא אתכם לרמה רוחנית מאוד גבוהה, לחשוב על בעיות, למצוא פתרונות ובעיקר לסדר את הראש.

3. כשרות

היהדות מכתיבה לנו מה מותר לאכול ומה אסור. כך גם הריצה וספורט הסבולת בכלל. זה נכון שאחוז ממש קטן של הרצים ימנע לחלוטין מכל ה"טרפות" שהם הג'אנק-פודים למיניהם, ובעוד שיהודים מאמינים לעולם לא יגעו בחזיר או בלובטסר – הם יכולים להרשות לעצמם מדי פעם המבורגר וצ'יפס או גלידת שמנת. מה שכן, רובם ירגישו כמו חוטאים. הרעיון הוא שלהתנהלות התזונתית יש חלק חשוב בחייו של ספורטאי הסבולת. זה לא רק שהוא צריך לדעת ממה להימנע. הוא צריך לדעת לקרוא את הערכים התזונתיים של השקיות של הג'לים, בדיוק כפי שהיהודי הדתי קורא על האריזה מי הרב שנתן את הכשרות. הוא צריך להכין את הגוף למרתון, בדומה ליהודי מכין את עצמו לצום – עם העמסת הפחמימות לפני וארוחת הפסטה שהיא סוג של ארוחה מפסקת. בקיצור, לא קל להיות ספורטאי סבולת שלוקח ברצינות את התזונה שלו בדיוק כפי שלא קל לשמור כשרות לפי הספר.

4. שבתות וחגים

זה ככל הנראה הדבר היפה ביותר שיש ביהדות. כנראה שאת רוב הדתיים יהיה קשה לשכנע שגם ספורטאי הסבולת מתייחסים לשבת כקדושה, אבל זה בדיוק מה שהם חושבים. במקרה הזה אנחנו נתייחס לחלק הגדול שלהם שהוא הספורטאים החובבנים. הם אמנם מתאמנים במשך כל השבוע, אבל זה המצב השכיח: קמים לאימון בוקר של שעה, חוזרים הביתה לארגן את הילדים לבית הספר, נוסעים לעבודה וחוזרים גמורים הביתה. המחמירים יותר עוד מסוגלים להמשיך לאימון ערב נוסף לפני שהם יתעלפו מול הטלוויזיה אחרי שפספסו מקלחת. עבורם, השבת היא האפשרות היחידה לקום בבוקר בשקט ולצאת לאימון ארוך בלי לחץ של זמן ובלי מטלות נוספות. הרצים מקדישים את השבת לריצה ארוכה, הרוכבים יוצאים למסע ארוך והשחיינים נכנסים לים מבלי לדעת מתי יצאו ממנו. בסיום, יושבים יחד לקפה או ארוחת בוקר מפנקת, מאפשרים לגוף להתאושש וחוזרים ברוגע הביתה. ברי המזל יוכלו אפילו לזנק היישר אל המיטה החמה אחרי המקלחת, ולקום כמו חדשים עוד לפני הצהריים.

יש חגים קטנים, ויש חגים גדולים | צילום: רונן טופלברג

עבור ספורטאי סבולת שאוהב אירועים, לוח התחרויות השנתי הוא סוג של לוח חגים יהודים בשנה העברית. הוא כמובן ירצה לחגוג כמה שיותר, אבל צריך שיהיה לו גם סדר עדיפויות. תחרות אחת לפחות תהיה זו שהוא לא רק ישתתף בה אלא יתכונן במיוחד אליה – זו תהיה תחרות המטרה, בדיוק כמו החג שבו תבחרו לארח את המשפחה וזה אומר שאותו חג ידרוש היערכות מיוחדת. ובאופן כללי, אווירת התחרויות היא האווירה החגיגית ביותר שספורטאי הסבולת יכול לחוות. ככל שהתחרות גדולה ומושקעת יותר, כך החג יהיה קדוש יותר.

5. רבנים

בגדול תפקידם של הרבנים הוא לעזור ליהודים לממש את אמונתם ולהוביל אותם לדרך הנכונה. לכן יש להם ידע עצום אותו הם שואבים מלמידה אינסופית של התורה ומניסיון החיים שלהם. הרי להחליט לשמור מצוות זה החלק הקל, לעשות את זה בפועל זה קשה יותר. בדיוק כמו בריצה. כל אחד יכול לרוץ, אבל הרבה אנשים זקוקים למנטור שיתן להם דחיפה, יסביר להם מה מותר ומה אסור, יתווה להם דרך חיים ובקיצור ילמד אותם. בדיוק בשביל זה קיימים המאמנים.

המאמנים נמצאים שם בעיקר כדי לעזור לכם להאמין | צילום: thinkstock

ככל שקהילת ספורטאי הסבולת גדלה, יש יותר ויותר מהם – גם יש הכל מהכל. החל מהמפורסמים יותר שהם יהיו לצורך העניין האדמו"רים בעלי קהילות המאמינים שמתנהגים ומתלבשים בהתאם, ועד למאמנים האישיים (הרבנים), שיסתפקו במספר מצומצם של תלמידים וירכזו את הפעילות שלהם במקום אחד. המשותף לכולם הוא שהם נושאים על כתפיהם אחריות גדולה מאוד. התפקיד שלהם הוא לגרום לתלמידים שלהם להאמין בעצמם בעולם שבו אפשר בקלות לאבד את האמונה.   

6. חוזרים בתשובה

החוזרים בתשובה משנים את אורח החיים שלהם, בצורה קיצונית או לא, משום שמשהו לא מסתדר להם במקום אליו הגיעו בחיים. ביהדות החזרה לתשובה היא בעצם החזרה למקורות כי האמונה תמיד היתה שם. רוב הרצים כיום, בניגוד לפעם, הם חדשים יחסית בתחום. הם הגיעו לנקודה שבה הם הבינו שהם חייבים לעשות משהו עם הגוף, והבחירה בריצה לצורך העניין היא כל כך טבעית. מה יכול להיות טוב יותר לגוף מאשר אותה פעולה בסיסית שהאדם נועד לבצע אותה עוד מראשית הימים? המון אנשים מגלים שהריצה היא התשובה לרוב הבעיות שלהם כי היא מתנה לגוף ולנפש. ככל שמרגישים את זה חזק יותר, כך הופכים את זה לחלק יותר מרכזי בחיים.

7. חרדים

בדיוק כפי שאצל החרדים הדת היא המרכיב המרכזי בחיים, כך גם אצל הרצים וספורטאי הסבולת המכורים. במקרה שלהם זה אומר שהספורט משתלט על הקריירה (עובדים פחות), על המשפחה (מתרחקים ממנה או מכניסים אותה לעניינים) ובעיקר על שיקולי הדעת כי ברגע שהספורט נכנס לכל החלטה חשובה בחיים, סימן שזה קצת מוגזם כל עוד אותו אדם הוא לא ספורטאי מקצוען. וחשוב להבין, ספורטאי מקצוען הוא לא מי שמתאמן כמו מקצוען אלא מי שזו העבודה שלו.

8. רפורמים

הזרם הזה נקרא גם "יהדות מתקדמת", ויש לא מעט חילונים שמתחברים אליו כי שם בעצם נותנים להם את ברכת הדרך להיות יהודים מבלי לשמור על כל המצוות המחמירות. אז כמו שיש יהודים שנוסעים ברכב לבית הכנסת בשבת, יש גם ספורטאים שגילו שאפשר להתאמן וגם להתחרות מבלי להיות פריקים של אורח חיים בריא. יש ביניהם מעשנים, בליינים, וגם רצים שמשתתפים במספר מרתונים בשנה עם מינימום של אימונים. זה הרי טבעי שככל שאוכלוסיית הספורטאים גדלה, נגלה יותר ויותר זרמים ובימינו זה בהחלט מורגש.

9. המקומות הקדושים

המקומות הקדושים בישראל קשורים להיסטוריה של היהדות, בעוד שהמקומות הקדושים של הרצים והרוכבים קשורים יותר להווה – אבל בשני המקרים המוני אנשים עולים לרגל לאתרים מרכזיים שיזכירו להם שהם לא לבד, ויש כל כך הרבה אנשים שמאמינים באותה הדרך. חוץ מזה, המקומות הקדושים של הספורטאים הם אלו שיאפשרו להם להפיק את ההנאה המקסימלית מהאימון. זה מתחלק כמובן לאזורים ולאופי של המתאמנים: פארק הירקון הוא המקום שמתאים כמעט לכל תושבי המרכז, אל הר איתן עולים הירושלמים אבל הוא כל כך אטרקטיבי שהוא מביא אליו אנשים מכל הארץ, על מסלול סובב עמק ברמות מנשה תראו אנשים רצים 24 שעות על 365 ימים – ממש כמו קבר אטרקטיבי של צדיק. הטיפוס לנס הרים וצובה הוא העלייה לרגל של רוכבי האופניים שלא רוצים להתרחק יותר מדי מהבית, אבל פעם בשנה לפחות הם יעלו לרגל לחרמון (אולי יש שם סגולות אחרות). ובדיוק כמו קברי הצדיקים, יש במדינה הקטנה שלנו עוד המון מקומות לעלייה לרגל: בן שמן, חוף הצוק, בית אריה, גבעת עדה וגם מנרה ומעלה עקרבים לקשוחים. תמיד תתרגשו להיות שם, בטוח שהצטלמתם שם, קרוב לוודאי שהתחזקתם שם וכנראה שלא הייתם שם לבד.  

יש מישהו שלא היה שם? פארק הירקון | צילום: צלמי שוונג

10. תורה

יותר מהכל, מה שכתוב בספר מתווה את הדרך של כל יהודי מאמין, וככל שיהיה אדוק יותר כך יהיה לו חשוב למלא אחר כל ההוראות. וזו כמובן תפקידה של תכנית האימונים. נכון, יש הרבה תכניות מכל מיני סוגים, אבל הרעיון הוא שרוב הספורטאים תמיד יעדיפו לעשות את מה שכתוב, עד כדי כך שהם יחשבו שאם חטאו ולא ביצעו משהו – הם ייענשו על כך. ככל שהספורטאים יותר רציניים במטרות שלהם, תכנית האימונים תהיה גורם יותר משמעותי בחיים שלהם. הם מתבוננים בה לא מעט, הם מבינים שהיא דורשת מהם להיות ממושמעים ודבקים במטרה, הם ממש לומדים אותה ולומדים לאהוב אותה, וכשהם מבינים שמה שכתוב עזר להם להגיע להתעלות – הם מברכים עליה.