הישראמן הוא תמיד סרט אקשן יוצא דופן סגנון טרנטינו בקצב גבוה, מלא בטוויסטים הזויים בעלילה שמתפתחת מרגע לרגע, ללא דקת מנוחה, הפתעות מגיעות משום מקום, משבי רוח מתפרצים כמו השמועות מכיוונים שונים, כל שנה סיפור אחר. אי אפשר לנחש איזו דרמה כללית תקרה השנה, איזו הרפתקה אישית והתמודדות פנימית תופיע. בלתי אפשרי לכתוב מראש מה המסלול הקשוח והמטורף הזה הולך לעולל לכולם הפעם. דמיינו לעצמכם הגעה לסוף חודש ינואר, ואין את זה יותר… ואין על מה לדבר…

צד אחר של החיים פה
בבוקר של יומיים אחרי התחרות, פתחתי סוף סוף טלוויזיה אחרי שהייתי מנותק ממה שקורה בעולם במשך כמעט שבוע. תכנית אקטואליה, מסכמים ומפרשנים את מה שהתרחש בימים האלה ברחבי הארץ, המגיש פתאום אומר "…והרי אומרים שהשגרירים הכי טובים הם הספורטאים שלנו".

את מה שהלך בעולם ה"אמיתי" במהלך יום ו' באזור ירושלים בזמן שניסינו לצלוח את המסלול הקשוח של הישראמן בהרי אילת לא ידענו. מי מקבל הרי פושים מאתרי החדשות בזמן שהוא מתחנן מול הארבע ראשי שלו שבבקשה לא יתאבן לגמרי בירידה הכותשת הזאת של נטפים? שיתן עוד כמה קילומטרים של חסד?

השגרירים הטובים ביותר. קוני ואלתרמן ביציאה מהמים | צילום: ערן לוי

עם זאת, כמשתתפים קבועים או חדשים של הישראמן, ניסינו להיות שגרירים של צד אחר של החיים פה, שאמיתי לא פחות מאשר זה שהתרחש בשעות האלה בצד אחר של המדינה, עם החדשות הרעות שהתברר בדיעבד שהגיעו משם. כי החיים הם מורכבים, הם לא רק זה או זה. ביממה אחת בפחות מ-24 שעות, בארץ קטנה ומשוגעת אחת, היו טרגדיות במקום אחד והתעלות אנושית והגשמת חלומות במקום אחר, קרוב לשם. זה די הזוי לי כל פעם מחדש, אבל ככה החיים פה. הם גם וגם. בסופ"ש הזה קרו גם תאונות דרכים וקרו גם חתונות ולידות. פשוט תשומת הלב שלנו בדרך כלל מוסבת בעיקר לצד אחד מסוים אך קורים כל הזמן המון דרמות, מכל מיני סוגים.

זהו סיכומה של דרמה שבוחר להתמקד בצד השני, אם אפשר. בשגרירות של התעלות הרוח על החומר (שנורא תפוס עכשיו), ודברים מטורפים ועל-אנושיים שראיתי במו עיניי או שמעתי ממקור ראשון. אז הנה כמה נקודות ומחשבות על צד חגיגי ודי מטורף של החיים, אשר קרה בישראל ביום שישי ושבת, חג הישראמן השנתי. סופ"ש יוצא דופן וחשוב שמזמן כבר הפך למסורת, אירוע הסיבולת הישראלי הכי קשוח ומפתיע מחדש של השנה:

סיפורים שהיו, כך היו
– יש מישהי שעשתה את המסלול הזה על סינגל ספיד.

– דניאל מורגנשטרן בן ה-81 וזקן המשתתפים, שוב סיים את הישראמן (מקצה החצי) כאשר את השחייה עשה כולה בשחיית גב. זו הפעם ה-24 שהוא צולח את המסלול הזה.

– שלוש פרישות אמיצות היו לנו השנה אשר מעוררות השראה לא פחות מאשר לעבור מתחת לשער הסיום. כי לפעמים (למדתי) צריך גם לדעת לעצור ולהגיד "אני לא ביום טוב. זאת המציאות. אני קשוב לגוף ועושה את הדבר הנכון כי הבריאות מעל הכל. זהו לא ויתור. כי אני אחזור ביום אישי טוב יותר ואנסה שוב". ניר רייכמן, עמית שקד, גולדי רייך ועוד. תמיד היו ותמיד יהיו שלא מצליחים לסיים איש ברזל, ואת הישראמן במיוחד. אבל כאשר ישנם תותחים ומקצוענים כגון אלה אשר נופלים על יום רע ולא מסיימים כהחלטה מודעת – זה שיעור. שהכל קורה לכולם, בכל הרמות. אפשר תמיד לחזור ולנסות שוב, הכל בסדר. השאלה רק מתי זו החלטה נבונה ומתי זו הקשבה לקול הקטן בראש שפשוט רוצה להפסיק את הסבל. אך ורק בדיעבד, עם עצמו, האדם יודע.

"שלוש פרישות אמיצות היו לנו השנה" | צילום: צלמי שוונג

השיפוט. בואו נדבר על זה רגע
במקום להילחם בבג"צ, אפשר אולי להפנות את האנרגיות לעשיית רפורמה משפטית אצלנו באיגוד? אבל בעדינות, אנושיות ועם הקשבה לכל הצדדים?

בלי ירידה לפרטי הפרטים של מה שקרה בפסגות האולימפוס שם בעלית עם דייגו ואלתרמן, והמקצוענית הצ'כית שנפסלה כי פירססה בטעות בסיירים איפה שהחצי במקום איפה שהמלא ורכבה "רק" 150 ק"מ במקום 180, ובלי להיכנס מדי למנגנון של דרך קבלת ההחלטות של השיפוט בענף הטריאתלון בארץ, ואפילו בלי להזכיר מקרי עבר של תחרוית הליגה שראיתי וחוויתי בעצמי במהלך השנים האחרונות, אני מניח שיש קונצנזוס רחב שתחום השיפוט אצלנו בענף הטריאתלון זקוק למחשבה וארגון מחדש, בעיקר של דרך הפעולה שלהם במהלך תחרות.

זה שכל שנה יש איזשהו סיפור, איזושהי דרמה לפתור, זה טיעון מספיק, לא? היה שיפור ניכר השנה בשיפוט בקבוצות הגיל, חד משמעית. הייתה אכיפה מוגברת של הדראפטינג, הבעיה הלא נגמרת הזאת, והיה מתן של יותר אזהרות בעניינים שונים במקום ישר לחלק עונשים. אבל, בעלית, איפה שהחלטות שיפוטיות משמעותיות יותר, אילולא השיפוט היה קרוב למושלם כפי המצופה, בעיקר עקב שנים קודמות, לא היינו מקבלים את הדרמה המתפתחת והמוזרה שקרתה.

דייגו ואן לואי רץ | צילום: צלמי שוונג

עם זאת, ה"בלאגן" התפתח והסתיים בסוף טוב בעיניי. רק ישראלים יודעים להתיר את עצמם ביצירתיות כזאת מבלאגן שהם עצמם יצרו. אני אישית אהבתי איך כל הדרמה נפתרה בסוג של זכייה משותפת. כפי שכתב יפה שופט ה-VAR אריה בר-אור (הידוע מעכשיו כאריה ואר-אור): "…בשורה התחתונה יש שני ספורטאים ששמו אותם במקום הראשון כמנצחים של הישראמן. זה כל ה"אסון"?

הרי אם כבר אנחנו בנושא השגרירות, אני רוצה להמשיך להאמין שענף הטריאתלון בארץ, לעומת אולי כמה ענפי ספורט אחרים כאן שמקבלים פי 100 יותר השקעה מהמדינה, הוא ענף ספורט של פירגון ושל קלאס, של איכות אנושית, שהוא גבה קומה עם מידות טובות, של מציאת פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות שקורות כי אלה החיים, דברים קורים, אף אחד ושום דבר לא חף מטעויות. אבל לפחות, נמצאות אצלינו דרכים של ריצוי כל הצדדים ככל האפשר, עם פגיעה מינימלית בצדדים השונים. ענף של ג'נטלמניות ופירגון, ולא של הכפשות מגעילות ו'גיבורי מקלדת' גסים. הרי זה לא שיש לנו שני ראשי ישראמן ברוטציה, נכון? יש לנו שני אלופים השנה, דה מור דה מרייר, לא? (נכתב בחצי הומור, לא להרוג אותי), ושנה הבאה כנראה יהיה רימאץ' מטורף, יהיה שווה לעקוב.

לסיכומו של עניין, אני יודע שרוב ענף הטרי והסיבולת הישראלי הוא נהדר, אשר סר מרע ומוכוון לטוב. לא סתם זה התחום עם הכי הרבה יוצאי יחידות מיוחדות, קצונה ואנשי מפתח בתחום הביטחון ומחוצה לו שיש בארץ, ענף אשר מנקז אליו אנשים כאלה. אז אל מול שיפוט בעייתי עם החלטות משתנות, מצאו פתרון שבסוף הכי פחות פוגע בכל הצדדים, אני אישית אהבתי את זה. מאמין שלקחים יופקו ונראה שינויים משמעותיים בשנה הבאה כמו שהשנה הוסיפו את שופט ה-VAR.

דן אלתרמן ודייגו ואן לואי | צילום: גיא דר

הצדעה להפקה
ההפקה הכי מושקעת (וורודה) וירידה לפרטי הפרטים שהייתה אי פעם בישראמן. נקודה. מההגעה לאילת כבר אפשר היה להרגיש שמשהו השנה שונה. שום דבר אף פעם לא יהיה מושלם, אבל כמי שמכיר את הנפשות הפועלות (פועלות מאוד), הן עשו הכל אבל הכל כדי לחשוב על כל דבר קטן כדי שיהיה לנו המשתתפים אירוע חלק, חגיגי ולא יחסר לנו דבר שבטוח או אולי נצטרך.

ראיתי בעיניים איך הם פרפרו 24/7 במשך חודשים לא רק בשביל לסמן וי או ככסת"ח אלא מתוך אהבה אמיתית לענף. רובם כמשתתפים ואנשי סיבולת בעצמם. תמיד יש מה לשפר, אבל תאמינו לי הם כבר על זה לקראת שנה הבאה, הם קשובים עכשיו מאוד לכל מה שקורה, נכתב ונאמר. הכל בשביל תמיד להשתפר.

"פרפרו 24/7 במשך חודשים לא רק בשביל לסמן וי או ככסת"ח אלא מתוך אהבה אמיתית לענף" | צילום: אריאל אגרון

הערה חשובה
אני לא יכול לדמיין שאני לא לוקח חלק באירוע הזה כל שנה. לא משנה איזה "תאגיד" בינלאומי ענק ונוצץ ייכנס לכאן, הישראמן הוא ייחודי והוא שלנו, הוא בשפה הישראלית והוא באמת קשוב לנו. ההפקה היא ממש חלק מאיתנו.

אני מנסה לכתוב את כל זה באובייקטיביות למרות המזל והזכות שנפלו בחלקי לקחת חלק ולכתוב תכנים לדף הרשמי, לחשוב מה יוכל לעזור למשתתפים באימונים ובהכנות לקראת יום האירוע. נהניתי מכתיבת כל מילה שם, ואני מקווה בכל ליבי שהדף הביא קצת ערך ועזר. אני מאמין שהייתי מסתכל על ההפקה השנה באותה דרך גם אילו הייתי מגיע בכובע משתתף בלבד. וכמשתתף בלבד, שנה שלישית ברציפות, אני לא יכול לדמיין שנה בלי ישראמן יותר. בלי ההתרגשות לקראת, הסיפורים והדרמות תוך כדי, והאושר שאחרי.

בטקס הסיום (שאולי כדאי לקצר אותו באמת על ידי העמדת יותר מנצחים בשורה, או פתרון יצירתי אחר כלשהו, אנשים הרי צריכים גם לחזור הביתה) אני ואחי נדהמנו כאשר עלו לפודיום מנצחות ה-60 פלוס. הן נראו כמו בנות 40… הן בגיל של אמא שלנו, בנות 60! אבל נראו כל-כך בריאות, מלאות חיים ואנרגיה, ממש קרנו אור ו"חיות". הן הביאו השראה ענקית אבל לא פחות הראו מה אפשרי. איך גוף אנושי שמתמודד בקביעות נגד הזמן (הנג"ש של החיים) יכול להיראות וכנראה גם להרגיש כאשר שומרים על אורח חיים ספורטיבי ובריא. אלה היו כמה דקות של Awe ופשוט תענוג לעיניים. ריספקט ענק להן.

אנטונינה רזניקוב זוכה | צילום: צלמי שוונג

סיפורי הגבורה בישראמן תמיד שומטי לסת
– יש מישהי שזינקה בבוקר התחרות אחרי שנה של טיפולים אינטנסיביים בבנה הקטן שחלה בסרטן.
– יש מישהי שחצתה את שער הסיום אחרי 9 שעות של מקצה החצי (לא מובנים לי כוחות הנפש), אחרי שחצי שנה היא צמודה לבן זוגה שחלה גם הוא בסרטן.
– יש מישהו בעלית שפרש באמצע הדרך כי עלו אצלו התקפי חרדה בגלל תאונה מחרידה שעבר לפני שנתיים כאשר נהג עם רכב גנוב פרץ לשטח החימום בבוקר של תחרות אופניים גדולה ונכנס בו בכל הכוח (הייתי שם לשמוע את עוצמת החבטה).
– יש מישהו שנקרע לו כבל ההילוכים ונאלץ לרכוב את כל המסלול המלא עם הילוך מאוד לא מומלץ למסלול הזה.
– יש מישהי בשם עידית שקלטה מתחרה מגולדן טרי בשם עומר שחוותה משבר, הצטרפה אליה לריצה ואמרה לה "מעכשיו עד הסוף אני איתך!" ולא עזבה אותה במשך עשרה קילומטרים לוודא שהיא מצליחה לסיים, מעודדת אותה תוך כדי. לעומר, שהגדירה אותה כמלאך מושיע, התברר בדיעבד שעידית בכלל מתמודדת עם פציעה, והיא לא באה בכלל להתחרות אלא רק לעודד.

אי אפשר לדעת עם איזה מטען מגיעים האנשים מהבית לצלוח את היום הזה. עם מה כל אחד נאלץ להתמודד, בנוסף להתמודדות עם המסלול עצמו. אני בטוח שיש עוד סיפורים מטורפים אחרים שאני אפילו לא מודע להם ואני מוריד את הכובע בפני כל אחד ואחת מהם.

כמו בכל שנה, הקהל ובני המשפחה שבאים לעזור ולעודד, הילדים המקסימים של מועדון מעוז, אשר הגיעו להתנדב בשטחי החילוף ובתחנות ההזנה – הופכים את הישראמן למה שהוא. אי אפשר בלעדיהם. תודה ענקית להם. תמיד מהדהד אצלי בראש המשפט, כשאני רואה אותם: "אשרי הארץ שאליה הם בניה ובנותיה". יום אחד, הם עצמם ישתתפו וינסו לצלוח את המסלול הזה ואני רק מדמיין לעצמי את התחושות וההרגשות שלהם כאשר יעברו ליד התחנות האלה שמתישהו עמדו בהם במשך שעות ועודדו בצורה כזאת מרגשת כל אחד ואחת אשר עברו שם.

"יום אחד, הם עצמם ישתתפו וינסו לצלוח את המסלול הזה" | צילום: שרון מעוז

זיהיתי שני זוגות טנדמים עוברים מולי כאשר הם בתהליך טיפוס של האמבטיה הראשונה שאחרי נטפים. זה תמיד מעורר השראה מטורפת מחדש לראות אותם. צעקתי להם "כל הכבוד! אלופים!" תוך כדי הטיסה למטה ב-70 קמ"ש. מקווה שהם שמעו את צעקתי והיא לא אבדה ברוח הצד שחוטפים שם. אין מילים. הגיבורים האמיתיים של היום הזה.

הצהרת כוונות פוגשת רוח פנים, תכנון אל מול מציאות
בפן האישי, הצהרתי לפני התחרות שבאתי עם מטרה אחת והיא לעבור מתחת לשער הסיום כאשר הספרות 4:59:59 מעליי. הייתי במשך חודשים כל יום בבריכה, לפעמים פעמיים ביום. ירדתי ארבע פעמים לאילת בחודשיים האחרונים בשביל זה, 10 סימולציות ושלושה מחנות אימון רצופים. הכל כדי להכיר כל סדק על הכביש, כל משב רוח, על מנת לקזז דקה פה וחצי דקה שם, להשיג את הסאב 5 הזה. תוך כדי שיתפתי בדף הישרא התרשמויות מהמסלול וטיפים עליו כי אני מאמין שמידע רוצה וצריך להיות חופשי. גילויים ששירתו אותי יכולים לשרת גם אחרים.

לא הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי. הגעתי ב-5:16. כיוונתי לשמש, פגעתי בירח. אך בניגוד לטבריה, הפעם, אני מרוצה ומאושר ממש. קודם כל, בגלל הזכות לעבור את קו הסיום עם האיש והספורטאי הנפלא הזה, אמיל שחקלדיאן. שאת הג'נטלמניות שלו, לתפוס אותי כקילומטר לפני הסוף ולהגיד לי שמסיימים ביחד, יד ביד, אזכור תמיד.

שנית, בגלל ששיחררתי. אני יודע שעשיתי הכל באימונים, נתתי יותר מ-100 אחוז מעצמי וזה מה שחשוב. האושר של המרדף ולא המרדף אחר האושר. נהניתי עד השמיים תוך כדי האימונים וההכנות הארוכות וגם תוך כדי המסלול עצמו (כמה שאפשר… בכל זאת, ישראמן). בשבילי לסיים ולהיות חלק מהרביעייה הזאת של פורת, פתאל ואמיל היה עד לפני שנה חלום רחוק מאוד.

אמשיך להתאמן קשה, חלום הסאב 5 עדיין קיים, אולי אפילו בועט חזק יותר. אזכור יחד עם זאת, שמסלול הישראמן תמיד יפתיע ויש לו תכניות לתנאי מסלול ומזג אוויר משלו. הכל בזמנו. זאת דרך ארוכה, אנחנו בתחום הסיבולת והסבלנות… העיקר שהחג הזה ימשיך להתקיים, וחלומות ימשיכו להתגשם בו.

"לא הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי, אך הפעם, אני מרוצה ומאושר ממש" | צילום: צלמי שוונג

מנצחי ישראמן 2023
מקצה מרחק איש ברזל מלא 226
עלית נשים:
1. אנטונינה רזניקוב 11:04:17
2. אירנה מאזין 12:25:52
3. בר שיין 12:29:08

עלית גברים:
1. דייגו ואן-לואי (בלגיה) 09:44:43 ודן אלתרמן 9:51:44
2. פטר וברוסק (צ'כיה) 10:11:30
3. דירק ויג'נלדה (הולנד) 10:15:26

קבוצות הגיל כללי 226 נשים:
1. שני נאות 12:38:18
2. איריס גבעון 13:24:55
3. לוסי אורון 13:44:03

גברים:
1. ויטלי לייקין 10:46:40
2. חגי ענבי 11:27:09
4. אלון דיאמנט 11:44:20

מקצה חצי איש ברזל 113
עלית נשים:
1. הגר כהן-כליף – 5:31:26
2. הדס מזר – 5:43:41

גברים:
1. איתמר אשד – 4:23:55 (שיא מסלול חדש)
2. פבל וול (צ'כיה) – 4:28:01
3. אלון כהן 4:45:34

קבוצות הגיל כללי 113 נשים:
1. אנה לוטמן 6:09:23
2. ענבר זהבי 6:22:38
3. יעל תשר 6:26:50

גברים:
1. אסף פורת 5:06:23
2. אריאל אגרון 5:16:31
3. יניב פתאל 5:18:23

מנצחי שלשות כללי מלא 226
1. אמיל אגאייב וגימה דרור 11:47:24
3. ז.פיליפסון, פ.מתן, ש.ברוש 11:48:04
3. א.צהרי, א.יהל, א. בן ארי 12:09:22

מנצחי שלשות כללי חצי 113
1. רועי זוארץ ואלמוג אלעזרי 4:38:54
2. זהר גלילי, אור דיין, דניאל פפירוב 4:52:38
3. טל סנונית, שלומי טובול, שלומי שמילוביץ' 5:09:01

ריספקט ענק לכל משתתפי המלא! השגרירים הכי טובים שמדינה יכולה לבקש.
המבט נשאר קדימה, יש מטרות ויעדים גדולים ל-2023 שלא קשורים אך ורק לספורט אבל גם.
וכמובן, כבר באופק אי שם… ישראמן 2024.