לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |

במרוצים, כשחם ומחלקים מים בכוסות, יש לי הרגל קטן: כוס אחת אני שותה ואת השנייה אני שופך על הראש. ככה, כדי להתרענן. בחצי איש ברזל גן שמואל שהתקיים לא מכבר, בשלב הריצה, איפשהו בקילומטר העשירי, פעלתי לפי הנוהל. את המים שתיתי ואת הכוס השנייה שפכתי על הראש. אלא שמשהו הרגיש מוזר, דביק. כשהעפתי מבט לאחור קלטתי את הבחור שהגיש את הכוס פושט ידיים ותוהה "מה לעזאזל הבחורצ'יק הזה עושה?", רק אז הבנתי: שפכתי על עצמי איזוטון.

מורשת ברזל | צילומים: באדיבות עמוס שביט

השחייה מוקדם בבוקר היתה סבבה. אגב, גם במהלך השחייה שתיתי. מי ים. אתה מרים את הראש, ככה בחריץ קטן כדי לקחת הרבה אוויר במינימום תנועה, אבל לתדהמתך אתה יונק בייבי – צונאמי מלוח ותוהה האם כבר הצליחו מדענים להשתיל לאדם זימים. כן, הים היה סוער. ואם תשאלו אותי, גם לא לגמרי טעים. עד כדי כך, שהמארגנים שקלו לבטל את השחייה ולהפוך את האירוע לדואתלון. כאשר המתנו עד שהמארגנים יחליטו מה עושים, ובזמן שאלה המתינו שהמשטרה תאשר את המרוץ, עבר עלי הרגע הזה, שנדמה לי כי כל מרתוניסט\טריאתלט מכיר: רגע של יאוש (שזה האח הבכור של אומללות). הקטע עם יאוש, שהוא מזדחל. הוא לא מתפרץ ככה בפתאומיות כמו איזה קרמר מסיינפלד, אלא מתגנב בשקט כמו נמר שזיהה טרף חלש וחושש שהוא יברח.

הזינוק אמור היה להיות בשש וחצי בבוקר. עשר דקות לפני זה אתה יורד לך בסבבה לחוף, עם בגד ים קייצי, כובע ים, משקפת ואטמי אוזניים. ואז, כשהדקות מתחילות לחלוף, אתה מגלה את גודל הטרגדיה. קר, מאוד קר, רוח קרירה מבלגנת את מעט שיער החזה ששרד את הגילוח, ואתה מנסה לחשוב כיצד ניתן, מתמטית, לכסות מקסימום חלקי גוף כשברשותך כובע ים, משקפת ואטמי אוזניים. השיניים מתחילות לנקוש מעצמן, אבל החבר'ה עם מערכת ההגברה (והמעיל!) עדיין לא מזניקים.

מי כאן קומפרסור?

אחרי משהו כמו 20 דקות, היאוש התחיל להסתער, ואז אתה הופך מאדם שקר לו לאדם אומלל. אם אני לא טועה, רק בחמישה לשבע הוזנקנו. אתה רץ למים ונדהם כמה שהם חמימים, לפחות ביחס למה שעבר עליך בחוף. בשלב זה, כמו תמיד, הופכת השחייה לסוג של קיקבוקס: אתה בועט לאחור וחוטף בעיטות מלפנים. אבל אסור להידרדר לאחור, כי שם אורב לך יאוש מסוג אחר, מסוכן לא פחות.
ביציאה מהמים, כשאתה רץ למתחם האופניים, ישנם שני מדדים חשובים שמעדכנים אותך על מצבך: כמה זוגות אופניים כבר נעלמו מהמתחם (או אולי: האם יש קרחות של אופניים), והאם עדיין שועטים מהמתחם החייזרים האלה, עם קסדות נג"ש (נגד השעון) שנראות כמו לקוחות מסרט מצויר, ואופניים עם גלגלי דיסק במשקל נוצה שחותכים את הרוח במין שריקה אצילית. אם האופניים שלך הם היחידים בשורה, ובשורה הבאה נציג גיל הזהב מתנגב לו בנחת – אתה בצרה.

קוראים לזה אושר. עמוס ונועם שביט

כשהגעתי לאופניים, המצב היה סביר. פה ושם קרחות, זה כן, אבל יחד איתי יצא לרכיבה בחור עם קסדת חייזר וקעקוע M גדול על הרגל ("לכלוך על הרגל", כמו שנוהג לומר גיל מרגלית, שותף שלי למקצי חצי ישראמן 2014, 2013). אתה רוכב בסבבה, המהירות שלך פנטסטית, יותר מ-40 קמ"ש, ואתה אומר לעצמך "שמע, בנאדם, אתה תותח, מנוע טורבו, קומפרסור, יכול לעבוד בתור משאבת מים במקורות. אין, באת היום מוכן, ואתה עומד להתפוצץ על המסלול".

נחמד, אבל אז אתה עושה פניית פרסה ומבין: דחפו אותך מאחור רוחות גב מטורפות, שברגע אחד הפכו לרוחות פנים. עכשיו, מי כאן קומפרסור? אם הבוקר היה קפוא, בריצה כבר היה ממש חם. מקיפים את המסלול פעם, ועוד פעם, ובפעם החמישית, שני קילומטר לסיום, חיכתה לי הפתעה: המשפחה שלי. ליאת, נועם ותמר. לשמחתי נועמקי שלי, בן התשע, היה חמוש בנעלי ספורט, ואת שני הקילומטרים האחרונים עשינו יחד. ללא ספק, שני הקילומטרים המאושרים של חיי.

עמוס שביט הוא עיתונאי ומתכנן לכבוש בקרוב את ישראמן נגב 2015