זהו, מסיים חוויה אירופאית בישראל ביתנו, אילת. אסף לב מסכם את ישראמן סמסונג 2013 האישי שלו
מאת:אסף לב
ארגון מופתי, תדריך נעים ומשעשע בעיקר תודות למנהל האירוע, ידידי, מר רפי פרחי וכמובן, הרצאה מדהימה עם אישיות יוצאת דופן באיכותה – כריס ליאטו – ממתחרי איש הברזל הטובים בעולם. בזמן השאלות שאלתי אותו האם הוא עובד עם מאמן מנטאלי והוא ענה שכן, שהוא עושה בעיקר הדמייה ובונה תסריט לכל רגע ומצב באירוע. אצלי היו היום הרבה דברים מוזרים ולא צפויים אשר לא מאפיינים את דרכי כספורטאי.
ראשית, כבוגר חצי ישראמן 2009 – "שנת הסופה", וחצי ישראמן 2012 – "שנת הכפור", השנה החלטתי להתלבש טוב. כך קרה שהייתי לבוש יותר מדי, הייתי מסורבל עם מלא דברים ולא הרגשתי חופשי כבעבר – מזג האוויר היה פשוט מושלם, חוץ מהרוח בדרך חזרה, כמובן. זאת ועוד, לא ציפיתי לתפעול כזה איכותי של כל המעורבים בתפעול האירוע כולל חברה צעירים – לא ילדים – שאשכרה רצו אחרי על מנת לתת לי בננה, ג'ל או כוס איזוטון.
אסף לב מסיים את חצי ישראמן 2009
שחייה
האמת, אני לא בטוח שזו רוח הטריאתלון לזנק 700 איש ביחד. אנשים נתלו לי על הגב, נתתי וקיבלתי מכות כמו ששנים לא קרה לי. לקראת סוף השחייה מישהו תלש לי את המשקפת מהראש ובערך 10 דקות שחיתי כשרק משקפת דבוקה לראשי ללא גומיות. תודה לאל ותודה למורי ורבי, נח רם, אשר לימד אותי לשחות בצורה זו, בדיוק כמו שצריך ללמוד לשחות עם כפות ללא גומיות. הגעתי לחוף תוך פחות מ-40 דקות וכן, צריך לחזור לקבוצת השחייה, לא שחיתי טוב כהרגלי. ממשיכים: חדר הלפת בגדים, מרשים, מסודר, מטוקטק, אין מילים.
אופניים
זורם לא רע עד הקילומטר ה-75. עלייה, לקראת הסוף, אני תשוש אך קצב טוב ומרגיש שלמרות הכושר הלא מספיק גבוה, למרות ה-450 גרם עודפים שיש לי משנה שעברה ולמרות הפציעה בסולאוס (מתחת לתאומים) אני שובר את שיאי. ואז, אני מוריד מפלטה לפלטה קטנה והופ השרשת נתפסת בין השלדה לגלגל שיניים. מנסה לשחק עם השיפטרים, ללא הועיל – הכל תקוע. 5 דקות אני שם, עוברים אותי עשרות של רוכבים והאמת? מבאס. בכלל, אני לא איש טכני וקשה לי בדברים הללו. לאחר כ-8 דקות אני מחליט להכניס את האצבע בין השלדה לשרשרת ואז, תוך כדי שהרשרת מתחילה לעלות אני רואה את פרץ הדם מהאצבע ושומע רעשים מוזרים מכיוונה, אך למי איכפת? השרשרת במקום. חוזר לרכב, חסר ביטחון באופניים ובמערכת ומחכה להגיע לנקודת ההחלפה. מגיע ושם שמח לראות את המשפחה שעלתה עם האוטובוס (ולא ירדה, פשוט לא היו אוטובוסים למטה וחבל), החלפה זריזה ומתחיל לרוץ.
ריצה
21 קילומטרים לסיום, מתחיל לרוץ. זה השלב בחיים שאתה זקוק לכל אימון שביצעת, לכל ריצה שביצעת, לכל סבל שסבלת, על מנת לשרוד, לסחוב את הגוף ואת הנשמה. אני מתחיל לרוץ וחש שלא נותר לי עוד הרבה בקנה ושהתשישות וחוסר האימונים המסודרים בקבוצה מתחילים לתת בי אותותיהם. בדיוק אז, לאחר כ-5 קילומטרים, אני נופל, דבר שאני לא זוכר מתי לאחרונה קרה לי ובטח לא בתחרות, פשוט נתקעתי ב"כפתור" על הכביש… שוב דם ואז אני מתחיל לחשוב על אנשים גדולים – דווקא צ'רצ'יל עולה לי בראש עם אמירתו ממלחמת העולם השנייה על "דם, יזע ודמעות" וכן, אני מדמם, מזיע ועכשיו גם מתחילות לשרוף לי העיניים מהשמן של השרשרת, כיוון שנגעתי עם היד בפנים בזמן הנפילה. חושב על המאמן המנטאלי שלי, שהסביר לי פעם שאני ספורטאי "בסדר" אך "מתחרה טוב" וזה עוזר לי, זה מעודד אותי, זה דוחף אותי קדימה.
וואלה, עוברים מוד, משנים תדר – הישרדות וטכניקה. חייב להיאחז בטכניקת ריצה שהובילה אותי לכאן: גוף ישר, חסון, ידיים מייצבות את הגוף, נושם גם מהאף, מזיז אצבעות בכפות רגליים ובשום אופן לא נותן להיות שמוט הצידה. עובד. נכון, הקילומטרים לא זזים, אך אני מתקדם ואזור המלונות כבר נראה באופק כאשר אני עובר בנקודת המים האחרונה וזוכה להמון עידוד (המון תודה, הילה, הדס, נעמי וכל מי שאני לא זוכר). מגיע לקו הסיום, נעמד על השטיח – הזמן כבר לא משנה, קצת פחות מ-7 שעות – מחפש את המשפחה… נתקעו למעלה, כאמור, ובמזל אחותי, איה, קיבלה את פניי.
קשה, מתיש, מעייף, חוויה בלתי רגילה, ברכות והערכות, שוב, למארגנים, המון אנרגיה טובה לספורטאים שלי ב"רצים עם אסף" אשר כולכם כאחד ביליתם עמי כאן היום, תודה לנותני החסות הנאמנים שלי – ערד 2000 מיזוג אוויר וברוקס ישראל וכמובן, תודה ענקית למשפחתי המופלאה אשר עודדה, נתנה כוח, הכינה שלטים מדהימים והייתה עמי לאורך כל הדרך. ועומר, בני היקר והמתוק, הדם זה לא צבע שהגננת שמה לי, זה דם של מאמץ גדול – הרווחתי אותו ביושר.
אסף לב – מאמן קבוצת הריצה בכפר סבא, "רצים עם אסף"
