תמי ברוך הישראלית האחרונה שהספיקה לסיים את מרתון בוסטון 2013 לפני האסון הגדול משתפת בחוויה שלה ממקור ראשון
מאת:מור שלזינגר
איך היה לך המרתון?
|
המרתון היה נהדר. הייתי אומרת שאפיין אותו הדיוק הן מבחינתי והן מבחינת הארגון – בראש ובראשונה!
היות
וזה מרתון שמתקבלים אליו על פי תוצאות, המיקום של כל אחד בזינוק היה מאוד מדוייק לו. לי, למשל, בכלל לא היתה צפיפות בהתחלה ומהרגע הראשון נכנסתי לקצב שיוט שלי ועליו המשכתי כמעט עד הסוף – אז קצת הגברתי. במרתון הזה הסתכלתי על השעון כל 5 קילומטר בלבד וראיתי שאני מדייקת בול על 27 דקות, קצב שנוח לי ואיתו סיימתי בממוצע של 5:20.
מזג
האוויר היה נהדר, המעודדים היו מקסימים עם שלטים מצחיקים בטירוף והיה שמח כל הדרך. בקילומטר ה-30 ישנן מספר גבעות אבל לא מרגש במיוחד משהו שמזכיר את ה'עליות' לבית שאן… סיימתי
את המרתון בכיף גדול וכל תהליך הסיום היה מאורגן להפליא וממש מהיר (יחסית לניו יורק- שם לקח בערך שעה עד שאפשר היה לפגוש את המשפחות).
|
 תמי ברוך בסיום המרתון, רגעים ספורים לפני התופת (צילום: סיוון מיכאלי)
|
איפה היית ברגע הפיצוץ?
באוהל החלפת הבגדים שמעתי את שני הבומים – ולא אני ולא הנשים שסביבי התרשמנו במיוחד – חשבנו שאלה רעמים או זיקוקי דינור או מטוס סילון… לא נבהלנו בכלל בשלב הזה. יצאתי בנחת מהאוהל – קפואה ורועדת כי היה ממש קר באותם רגעים והזדרזתי לאיזור המפגש עם המשפחות שם חיכו לי אחותי ובתה שליוו אותי למרתון. אז כבר התחיל הבלגן, התחילו לצעוק לי לזוז מהר לכיוון ימין ואחר כך שינו את ההנחיות… ממש לא הבנתי עדיין מה קורה והיה נראה שזה חלק מהעומס של המרתון. בשלב הזה פגשתי את המשפחה ומהן הבנתי שיש בלגן ושההנחיה היא להתפנות כמה שיותר מהר. באותן שניות התחלתי להבין שקרה אסון – עוד לא ידענו שזה פיגוע. היו השערות שונות כשהפיגוע בכלל לא היה אופציה! אמריקה- לא ישראל!
בדרכנו למלון היתה מהומה – המון אמבולנסים וחבר'ה צעירים רצים לכיוון בית החולים (שהמלון שלנו היה ממוקם לידו) והם צועקים לכולם לבוא לתרום דם בבית החולים.
איך הרגשת באותו הרגע שהבנת שזה פיגוע?
בבת אחת עברתי מ"איגרא רמא לבירא עמיקתא" מה שנקרא…תחושת בלבול, שוק… עוד לא עיכלתי את המזל הגדול שהיה לי (22 דקות אחרי שעברתי את קו הסיום אירעו הפיצוצים) ולמשפחתי- שלו היו מחכים בקו הסיום – אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה.
מה היו התגובות של האנשים סביבך?
היה בלגן גם כי לא נתנו לרצים להגיע לקו הסיום כך שכ-25% לא סיימו את המרתון, משפחות לא ידעו איפה הרצים שלהם נמצאים כי הרוב לא רצים עם טלפונים. הרצון היה בעיקר להגיע למלון כמה שיותר מהר. כמובן שמיד השתנו סידורי הביטחון – למשל, התחילו לבדוק כל אורח אם הוא רשום במלון (מה שלא נעשה קודם לכן).
את יודעת מה עם עוד ישראלים שהיו במרתון?
מכל הישראלים שהיו במרתון (חלקם חיים בארה"ב וכ-7 הגיעו מהארץ) פגשתי רק שלושה – צביקה בורשטיין אותו אני מכירה ועוד שניים שהכרנו באקספו. בסופו של דבר סיימנו חמישה – אחת שחיה בארה"ב החבר'ה שהכרתי ואני. אני הייתי הישראלית האחרונה שהספיקה לסיים את המרתון, על פי מה שראיתי בתוצאות.
אפילוג
למחרת המרתון נסענו לניו יורק לעוד מספר ימים. הבוקר – יומיים אחרי – בריצת השחרור הרגשתי שאני פורקת את כל העומס הרגשי שרק עכשיו אני ממש מעכלת. זו היתה ריצת שחרור אמיתית – לשרירי הגוף ושרירי הנשמה.
18.4.2013
מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשבוחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-פורום נשים בספורט.
אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009- מסיימת ישראמן 2010 "ישראמןנגב 2011"
הבלוג של מור שלזינגר בשוונג – משהו טוב קורה
