"אחי איפה הנ'דרטה של האוטובוס?" שאל הערסוואת עטוי משקפי הטייסים המזויפים וצעיף המלמלה,  בעודו נוהג לצידי; כשהוא ישור יד, שעון לאחור ושמוט לסת כמנהג הערס. חבל. זה היה בוקר סבבה. אני רצתי לי את העלייה של בית אורן, פנטזיות מרוצי ההרים משתוללות חופשי, והוא ושעון הנשים שלו, היו הדבר האחרון שיכול היה לבוא לי טוב

מאת:אילן גולדמן

אני מביט בפרא וחושב: "לא שלום, לא בוקר טוב, לא מה שלומך אהה? בעולם מושלם הייתי מכוון אותך ישר אל תוך הוואדי, לסלעים הלבנים שם למטה. השתהיתי עם התשובה ואפילו הבטתי לעברם (של הסלעים) כדי שיבין את הרמז.
 "סע עם העלייה עוד ארבעה ק"מ, זה יהיה מצד ימין שלך," עניתי כמו פראייר ל"אח שלי," תייר האנדרטאות והאסונות. לא תודה, לא משקפיים ופילוס חלף לו עם הרוח.
"תגיד האנדרטה זה רחוק," שאלה אותי השמנמונת הממושקפת אשר ראשה המלוני המנופח בקושי יצא את מסגרת החלון. "תגיד האם האנדרטה רחוקה מכאן," תיקנתי לעצמי בראש את משפטה העילג כדי שאוכל להבינו כראוי.  "אולי אם תצליחי להוציא את ראשך האבטיחי הענק  מהאוטו ותלמדי לדבר עברית אני אענה לך," דמיינתי עצמי אומר לה.  "כן, זה עוד כמה סיבובים מצד ימין שלך," השבתי שוב כמו פראייר לאבטיח האנושי. לא תודה ולא אבטיח. לחיצה קלה על מצערת הגז וילדי הפרא הלא מחונכים של ראש מלון נגלו לעברי מהמושב האחורי של הרכב. בנה, מוגלי עוד הספיק לצווח בשפת אימו, "תראי את זה רץ". דופק 164 באמצע הקיר ומחשבות סדיסטיות על ראש מלון ומשפחתה עוברות לי בראש.
כשסוף סוף התקרבתי לאנדרטה, טור זוחל של מכוניות חדישות, מאובזרות במיטב הג'אנטים, המדבקות, ואגזוזי הלחץ, ששקל שחוק יכול לקנות קידם את פניי. שאפתי לי קצת אוויר דאווין צלול כיין, מתובל ברעלני מפלט וחתכתי לנתיב הנגדי. מזל שחתכתי, אחרת הייתי מפספס את הפוזות ששיראל דפקה למצלמה של חבר שלה מול האנדרטה. בדיוק היכן שהאוטובוס נשרף על כל יושביו. הספקתי עוד לשאוף את ריח השמפו שלה ושיראל כבר מתחה מותן חטובה ועיכסה אל עבר "השוט" הבא. "זאתי יודעת לעשות כבוד," חשבתי.
צפצופים, שאון, המולה, גידופים, והופ; ידיים הונפו לאוויר בתנועות מזרחיות מאיימות. באנו לראות אסון. והנה הערסוות וראש מלון של מקודם, בדיוק פורקים את עול המנגלים וציוד הנפנוף המשוכלל מאחורי רכביהם. היום זה טרנדי לנפנף איפה שאנשים מתים. ילדיה הקופיפיים של ראש מלון עוד הספיקו לנופף לעברי בתנועות בלתי מובנות באוויר. לפי התנועות; ספק אויב, ספק חבר. למען הסר ספק, סיפקתי את הסחורה ונופפתי חזרה, מסופק מעצמי. הם באו על סיפוקם.
כשסיימתי לרוץ פגשתי חברים. נכנסנו לטיול ביער השרוף. כמו בכל שבוע. הילד הקירח (היער) קידם את פנינו, יפה מתמיד; לבוש לכבודנו בירוק מרבדי ומסמיק כלניות אדומות.  הוא מאושר, אינו מתלונן. נעים לו. לפחות עכשיו הם באים. לפני האסון בדידות הייתה מנת חלקו בחיים ארוכים. כבר מזמן שלא מפריע לו כי נזכרים בו רק בעתות אסון, העיקר שנזכרים. תיירות אנדרטאות היא דבר נהדר אך הוא מרגיש כי יש לו מה להציע מעבר לכך. למרות שננטש ביערותו, הוא ממשיך להתחדש ודופק הופעה; סקסי ויפה מתמיד. המייק-אובר (השריפה) עשה לו טוב. פעם הוא היה מפחיד: זקן, אימתני, תלול. אי אפשר היה לראות מבעד לעציו, גבעותיו ושיחיו העבותים. הבריח הוא כולם מבלי שהתכוון. לא עוד; כעת שקיפותו קורנת ונחליו וטפחיו גלויים לעין. הגלוי כה רב עד כי רבים עליו. אך זוהי אשליה: ליבו עדיין בודד ושביליו עודם ריקים מתוכן (מטיילים ורוכבים). גם כשהוא חלש הוא מוצא טיפה של כוח ושוב קורא לכם הנורמאלים: בואו!!! רכבו עליי, הלכו על ליבי,  ובתמורה אעניק לכם מצילי.