בשבת האחרונה השתתפתי עם אחי בניסוי מדעי מבוקר שמטרתו לבחון איזה שיטת אימון עדיפה: שיטת האימון שלי כוללת 3 – 4 ריצות בשבוע, 10 – 20 ק"מ כל אחת, בתוואי שטח משתנים ובקצבים משתנים. שיטת האימון שלו כוללת לגדל שלושה ילדים, ולקחת את הבכור לבית הספר בריצה. ואין לו דריי-פיט
מאת:יעל גורלי
אני רחוקה מלזלזל בענף הספורט שנקרא "גידול ילדים", שמשום מה טרם זכה להכרה האולימפית שהוא ראוי לו. אין לי ספק שמדובר באימון אינטנסיבי לכל שרירי הגוף, שדורש גם קואורדינציה, זריזות והרבה כח מנטלי. פשוט נראה לי שהוא יותר ממוקד בספרינטים מאשר בריצות ארוכות, במיוחד במיקצה "ריצת 50 מטר סמוכת כביש".
אבל בין "נראה לי" לבין האמת מפריד הניסוי המדעי, ולשם כך צריך לרוץ. יצאנו ב- 6 בבוקר ל"דרך נוף כרמל", מסלול של 19 ק"מ בשטח שכולל אי-אילו עליות. מזג האוויר היה נדיב באופן בלתי צפוי, ואפילו הרגשתי "קור", שזה, למי שלא זוכר, משהו שיש בחורף ובארצות רחוקות.
התוכנית היתה לברר מהו המרחק שבו אני עוקפת את אחי. עם הזמן הלך והתברר שאם יש כזה מרחק, הוא לא פחות מ- 19 ק"מ. הוא פשוט המשיך לרוץ, בלי ממש להתעייף, מרחק שגדול פי 4 מהמרחק הרגיל שאותו הוא רץ. ואני רק חשבתי – למה לי אין את הגנים האלה?!
אחי, אגב, טוען שיש לי אותם. הטענה שלו מתבססת על כך שיש לי דופק מנוחה של גוויה, וזה מעיד על "כושר טיבעי". אני, כמובן, לא מוכנה לשמוע מזה. מבחינתי, הדבר היחיד ש"טבעי" אצלי זה לשבת על הספה ולראות טלוויזיה כמו שעשיתי 17 שנה מחיי. הסיפור שלי הוא שאין לי שום כישרון או יכולת פיזית מולדת, שאת הכל בניתי במו רגליי.
אני אוהבת את הסיפור שלי, זה סיפור על גבורה ומאבק כנגד כל הסיכויים. הספורט הוא המקום שבו הצלחתי "למרות" ולא "בגלל". אבל אולי אני צריכה לספר סיפור אחר? כי בעצם, הרי ברור שלא באמת קשה לי לרוץ. כלומר, יש קושי, אבל קוראים לו "אתגר". מין שם חיבה שכזה. קשה זה כשלא נהנים, אני נהנית. אולי אני נהנית רק בגלל שזה קל לי? וגם, כשאומרים לי "כל הכבוד שאת רצה", זה נראה לי ממש מוזר. איפה הכבוד בזה? לנקות את הבית עד שהוא יבריק, לבחור קופת גמל, לדעת מה זה קופת גמל, לצאת לבלות כל ערב – אלה דברים שאני יכולה להגיד עליהם "כל הכבוד" למי שעושה אותם. ריצה היא היום לא יותר מברירת המחדל שלי.
אני בהחלט אומרת "כל הכבוד" לעצמי של לפני 10 שנים, לזאת שהיה לה קשה ומוזר ולא טבעי לרוץ. כמו שכל ציור של ילד זוכה לתשואות כאילו היה ואן גוך. אבל כשהילד מסיים תיכון הציורים האלה נמצאים בבוידעם ולא במוזיאון ישראל. אני שמחה שאני מישהי שרצה, אבל לא רואה בזה מקור לגאווה. זה לא הופך אותי למיוחדת, אלא פשוט למי שאני.
ובכל זאת קשה לי להיפרד מהסיפור. יכול להיות שהוא לא הכי נכון, אבל הוא סיפור יפה וכבר נקשרתי אליו. נניח שיש לי כושר טיבעי, בכל זאת השקעתי מאמץ כדי לגלות אותו. זה גם ראוי להערכה.
אני מזמינה את כל מי שעוד לא הוזמן, וגם את מי שכן אבל עדיין מדחיק את השעה 6:30 בבוקר, להשתתף ב"מירוץ החופש הגדול ה-2" שאני מארגנת. זה מירוץ עצמאי שכל הכנסותיו ייתרמו לצדקה, ויש בו גם מיקצה משפחתי ל-1 ק"מ שכולל אבטיח. פרטים והרשמה – כאן
הבלוג של יעל גורלי– רצה על זה
יעל גורלי –
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
קישורים: ריצה
