לבחורה רווקה באירועים משפחתיים עומדות שתי שאלות על הפרק – מתי את מתחתנת, ומתי את מביאה ילדים. עם ספורטאים, השאלות המקבילות הן מתי את עושה מרתון ומתי את עושה טריאתלון. בדגש על מתי – כי אין ספק שתעשי. אז התחתנתי כבר, כלומר מרתון עשיתי. עכשיו נותר להגיע לשלב הבא באבולוציה של הרץ. השאלה האם אני רוצה לעשות טריאתלון או לא איכשהו מעולם לא עלתה על הפרק
מאת:יעל גורלי
אז בגדול אני לא רוצה. אני מניחה שאעשה בכל זאת. אני מבינה שיש סיבות נורא הגיוניות לסדר של המקצועות, אבל בכל זאת, המחשבה על להתחיל רכיבה כשאת מלאה במלח וחול, ועוד לרוץ אחרי זה… פשוט לא עושה לי את זה. נשמע לי הרבה יותר כיף לרוץ, לשחרר את הרגליים ברכיבה ולשטוף את הזיעה בים לסיום. האמת, זה נשמע לי מושלם. אולי רק להוסיף גלידה בסוף. בכלל, נראה לי שהוספת החובה לסיים גביע גלידה בסיום תחרות רק תועיל לקידום הספורט בחברה.
אז עם ריצה אין בעיה. לגבי השחייה, אני מאד רוצה לאהוב לשחות. זה נראה לי ספורט של אנשים רגועים ומוצלחים יותר ממני. מי שמצליח לבלות עם עצמו בשקט של המים, כמה ק"מ עם נוף שלא מתחלף, חייב להיות מישהו ש"עצמו" מעניין מספיק. אפילו הצלחתי פעם, לפני שנים, להגיע לבריכה ולשחות 40 דקות. אני לא יודעת אם זה הפך אותי לאדם מעניין יותר, אבל זה בטח לא החזיק. כחלק מהמאמץ, להתאהב בשחייה, ניסיתי בשבוע שעבר לשחות בים. התוצאה, אחרי שתי דקות בערך, משקפת אחת מלאה במים, כתף אחת פצועה כואבת ויעל אחת שנמצאת כמה מטרים מאיפה שהיא הייתה קודם. חזרתי לחוף בשחייה על הצד עם יד אחת. אולי בשנה הבאה.
בסדר, אז נעשה דואתלון. גם ככה כמעט כל ריצה כוללת רכיבה לשם ובחזרה. אפילו למדתי ליהנות מה"חימום" וה"שחרור" שהאופניים מאפשרים לי. אני בטוחה שבלעדיהם השרירים שלי היו הרבה יותר תפוסים. אבל למרות כמה רגעים של הנאה (בעיקר מהחלק שבו, אחרי ריצה של 20 ק"מ, אני יכולה להישאר לשבת ועדיין להגיע הביתה), אני עדיין מרגישה שאופניים זה כמו יין, יותר עדיף בירה. בעצם, עדיף בירה גם בשביל השרירים.
האופניים הם תעלומה. אני לא מצליחה להבין למה אני לא אוהבת אותם. למה ריצה זה נהדר, רולרבליידס זה כיף ואופניים זה פשוט משעמם? האם זה בגלל שאני מפחדת ליפול? בגלל שאני רוכבת רק בעיר ובפארק? בגלל שלא ניסיתי מספיק? בגלל כל החלק הטכני?
בערך מאז שהגעתי לתל אביב אני חיה על אופניים. תמיד היו אלה אופני מדבקה כבדים ומעצבנים שיותר סביר שיעבירו הילוך באופן ספונטני כשאני יורדת מהמדרכה מאשר כשאני באמצע עלייה איומה בגבעתיים. אופניים מהסוג שאת מגיעה איתם לחנות לתקן משהו, והמוכר אומר "עזבי". אופניים שאת נושמת לרווחה כשגונבים אותם, אבל לא גונבים אותם, כי גם לגנבים יש סטנדרטים.
לפני חצי שנה קניתי את "מכונת הזמן", שנקראים כך כי בעזרתם אני מגיעה לכל מקום 5 דקות קודם. למקומות ממש רחוקים, נגיד 10 ק"מ מהבית , אפילו 8 דקות קודם. אני בטוחה, שיחסית לאופניים "אמיתיים" הם לא שווים התייחסות, אבל הם זזים קדימה וזאת התחלה יפה.
אני רוצה מאד לאהוב את "מכונת הזמן". צבעתי אותם נגד גנבים וקישטתי בכל המדבקות שקיבלתי במרוצים. על מנת לעשות איתם "בונדינג" כמו שרוכבים אמורים לעשות. אני מקפידה לשמן את השרשרת כל שבועיים (פעם בחודש וחצי), למדתי לתקן תקרים (תנו לי שעתיים ואני מסודרת) ואני אפילו מותחת את הברקסים לבד (עד למצב שבו הם ננעלים על הגלגל). אבל עדיין אין קליק.
בניסיון נוסף להתחבר לקטע, החלטתי לנסות את סובב winner תל אביב באופניים, בשישי הקרוב. אולי הפעם הקסם יקרה ואני אתאהב?
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה
קישורים: אופניים, טריאתלון, ריצה, סובב winner תל אביב
