"אז התאמצתי ונקרעתי, ו… עשיתי את 15 הק"מ האלה באותו קצב
של ריצת שבת כייפית עם חברים. במקום תחושת הישג קיבלתי עוד תזכורת לזה שאני
לא בכושר. עוד תזכורת לכך שאין קסמים בריצה. אין קסמים ואין מה לעשות, רק
להמשיך להתאמן ולחכות שהדברים ייבנו מחדש." יעל גורלי מספרת על מרוץ אייל
מאת:יעל גורלי
בדרך כלל אני משתתפת במירוצים כי אני מרגישה בכושר, ורוצה לבדוק את עצמי ולראות שזה נכון. ריצה היא ספורט יקר גם בלי להוציא עשרות שקלים על מירוץ, ריצה גוזלת זמן גם בלי להוציא חצי יום על מירוץ, ויצר התחרותיות שלי לא בשמיים. אני לא צריכה "מירוץ מטרה" בשביל לרוץ. בכל זאת, מידי פעם עולה בי החשק וגובר על הקמצנות.
הפעם זה היה שונה. רציתי להשתתף באייל מסיבה אחת ויחידה: שמעתי שזה המירוץ הכי טוב בארץ. כמו שאתם מבינים, לא הייתי בכולם, אבל אני מוכנה להאמין שזה נכון. רמת האירגון היתה של מירוצים בחו"ל. הרגשתי שממש דואגים לי שיהיה כל מה שצריך, ועוד המון דברים שלא באמת צריך אבל כיף לקבל. הלוואי שכל המירוצים היו כאלה!
מדהים כמה רצים היו (וסליחה על ההלם, לא רצתי בנייקי). בכל פעם שהרמתי את הראש הייתי בהלם מחדש. אני מאד אוהבת אנשים, ובמיוחד רצים, אבל… מעדיפה אותם אחד-אחד. כשהם ככה בגוש זה מלחיץ אותי. בשום שלב לא הצלחתי להתרגל לכמות. המחשבות שלי היו משהו כמו "לנשום, לשאוף, לנשום, לשאוף, היי יש פה חסה, לשאוף, לנשום, כמה אנשים יש פה, לנשום, לשאוף, לנשום, עדיין יש פה המון אנשים, הם לא נגמרים?, לשאוף, היי תפוזים, לשאוף, לנשום, המון אנשים, שירוצו מפה כבר, זה לא נגמר…"
בריצות רגילות אני קצת בהפרעת קשב. מדברת עם חברים, חושבת על השמיים, המים, הדשא, ה…. למה אני מרוחה על האדמה? איך לא שמתי לב לאבן הזאת?! אבל במירוצים אין לי שמיים ואין לי חברים. אין לי שעון דופק, ואני לא רוצה לשמוע מהרגליים שלי, אז אני מתרכזת רק בקצב של הנשימות. מידי פעם מעיפה מבט על הנוף כדי שלא "תתבזבז" לי הריצה – אבל זה רק מידי פעם. וזאת עוד סיבה שאני ממעטת להתחרות – מבחינתי זה קצת ביזבוז.
אז בפעם הראשונה בחיי באתי למירוץ כשאני יודעת שאני ממש לא בכושר. ואם לא הייתי בטוחה, כל ריצה בשבועיים שלפני הזכירה לי את זה מחדש. ואני מודה – שלא התמודדתי עם זה טוב. אני לא יודעת לבוא למירוץ "סתם בשביל הכיף". סתם בשביל הכיף אני לא מחכה 20 דקות בתור לשירותים לפני ריצה. אם כבר טרחתי – אז עד הסוף. ועם כמה שבהתחלה עוד ניסיתי לקחת את הדברים בקלות, בקילומטר התשיעי פתאום שיניתי את דעתי. החלטתי שהיום אני במירוץ, ונקרעת, ולא אכפת לי כלום. ראש בקיר.
אז התאמצתי ונקרעתי, ו… עשיתי את 15 הק"מ האלה באותו קצב של ריצת שבת כייפית עם חברים. במקום תחושת הישג קיבלתי עוד תזכורת לזה שאני לא בכושר. עוד תזכורת לכך שאין קסמים בריצה. אין קסמים ואין מה לעשות, רק להמשיך להתאמן ולחכות שהדברים ייבנו מחדש.
יש הרבה דברים לשמוח עליהם במירוץ הזה. השתתפתי בחגיגה אמיתית, של אוהבי ריצה למען אוהבי ריצה, וזה תמיד מחמם את הלב. שמרתי על קצב כמעט-קבוע במשך שעה וחצי, בלי להסתכל פעם אחת בשעון, רק בעזרת תשומת לב לנשימה, ואני גאה. ראיתי קצת חסה, וקצת תפוזים, ושמיים, שזה יותר טוב מהפארק. ולמדתי שלחכות בסבלנות זה משהו שעושים לא עד שנמאס, אלא עד שהגוף מוכן להתקדם הלאה.
