מאת:יוסי מלמן
פחד. פשוט פחד. גם אם אחדים לא יודו כי עברו עלינו שעות ארוכות של חרדה, הפנים אמרו הכל. ואת הפנים שלנו ראו מקרוב שני המלווים, שייטי הקייקים עידו לוטקר ועידו ניר, שליוו אותנו במשחה. הם ראו את הראשים שלנו מגיחים לשבריר של שניה, מבעד לגלים המכים בעוצמה, ושוב נעלמים. הכנרת החלה, מוקדם מהצפוי, לגעוש. עוצמת הגלים הלכה והתגברה, גובהם עלה והגרוע מכל, רוח דרומית-מערבית נשבה בעוצמה רבה והאטה את ההתקדמות.
זה היה בתשע בבוקר, כשעתיים וחצי לאחר שזנקנו למים, בחוף כפר נחום-טבחה, שבו לפי המסורת הנוצרית ארעו לישו כמה מהניסים הגדולים שלו ובהם ההליכה על המים. גם אנו ייחלנו לנס. המטרה היתה לצלוח את הכנרת, למלוא אורכה עד לחוף צמח בדרום. מכשיר הג'י.פי.אס ומדידות מקדימות, קבעו כי בקו אווירי המרחק, הוא כעשרים קילומטרים. מכיוון שבלתי אפשרי להתקדם בשחיה בקו ישר, הערכנו שנצטרך לשחות בין 22 ל-23 קילומטרים.
צליחת הכנרת העממית, מקבוץ האון לצמח, היא למרחק של כארבעה קילומטרים.
היו בעבר כמה שחיינים הרפתקנים, ששחו את הכנרת לרוחבה וגם לאורכה. אבל הפעם זה היה אמור להיות ארוע מאורגן שישא את הכותרת "המשחה הארוך ביותר בישראל".
היוזם והרוח הפעילה של המבצע היא דניאל יעבץ, עובד במפעל לציוד פלסטי למכשור רפואי בקבוץ ברעם. יעבץ בן 43, הוא חובב מובהק של ספורט אתגרי והשתתף בטריאתלונים ומסעות אופניים ממטולה לאילת. גולת הכותרת של הישגיו היא מרוץ "איש הברזל" (אירונמן) באילת לפני חמש שנים, שבו עבר 4 ק"מ בשחיה, 180 ק"מ באופניים ולבסוף לקינוח ריצת מרתון מלאה (42 ק"מ). בשנים האחרונות, חדל יעבץ מלרוץ והוא מתמקד בשחיה למרחקים ארוכים. "החלום שלי הוא לצלוח את תעלת לה מנש" הוא מספר, על קו הזנוק במזח בכפר נחום בעת המתנה מורטת העצבים, כשהאדרנלין זורם בגוף במינונים גבוהים וההתרגשות גואה, לבואן של סירות הליווי, על קו הזנוק במזח של כפר נחום. לעומת המרחק בתעלה- 37 ק"מ והמים הקרים (14 מעלות), המשימה הפעם נראית לו אפשרית. מה עוד שיעבץ כבר צלח בהצלחה את הכנרת לאורכה לפני שנה, בדיוק באותו מסלול. שאר המשתתפים הם אנדרה מייברג, גנן בן 45 מקבוץ עמיר, ששרת בקומנדו הימי של צבא דרום אפריקה. מייברג, הוא אחד מבכירי הטריאתלטים בישראל שהשתתף בכמה תחרויות איש ברזל וריצות מרתון. משתתפים נוספים הם בני משפחת ברק מגדות: חן ברק, איש מחשבים בן 44 אשתו דורית העובדת במועצה המקומית הגליל העליון ובנם יהל בן ה-17 וכותב שורות אלה.
ששת המופלאים – בצילום שלפני
צלם: ירון קמינסקי "הארץ"
לאחר עיכובים בלתי צפויים הגיעו שתי סירות הליווי מאויישות בצוותים מיומנים, אלי אסייג דייג ותיק מטבריה שמכיר כל זרם ומשב רוח באגם וגיל ואיתמר מפעילי סירות בחוף גולן.
לכל סירה נקשר קייק. בעוד יעבץ מתדרך את הצוותים, עוסקים המשתתפים בקדחתנות במלאכת שימון הגוף. מורחים קרם להגנת העור נגד קרינת השמש והרוח וווזלין במפשעה ובבית השחי לצמצתום חיכוכים ושפשופים. בשעה 6:27 בדיוק קפצנו מהמזח למים. הים היה חלק. מזג האוויר נוח. ההתקדמות קצבית במבנה, שמרחק של עד חמשה מטרים מפריד בין שחיין לשחיין. תנועות החתירה מונוטוניות. כל אחד מרוכז בקצב. לאחר כשעה, כמתוכנן, עצירה ראשונה להתרעננות. שותים מים או משקה איזוטוני שמיועד להמלא את מקום המלחים שמאבדים בפעילות גופנית מואצת וחטיפי אנרגטיים שיש בהם את רכיבים של כל אבות המזון ומיועדים להעניק את האנרגיות והקלוריות הדרושות כדי לעמוד באתגר. איתמר מסירת הליווי מדווח כי עברנו כמעט שלושה ק"מ. גלגלי השיניים במוח עובדים אצל כולם שעות נוספות במשחק החישובים. אם נמשיך בקצב הזה וגם בהלקח מקדם העייפות וההאטת הקצב, ננחת בחוף צמח בעוד שש-שבע שעות.
לאחר כשעה וחצי אנו מתפצלים לשתי קבוצות. יעבץ, מייברג ויהל ברק שהם שחיינים מהירים וטובים יותר, מלווים בסירה של אלי הדייג, נפרדים מחן ודורית ברק וממני.
לאחר עוד כמחצית השעה מופרית השלווה, כשסירת משמר החופים של המשטרה חוצה את נתיבנו. צוותה מגיע כדי לשאול לשלומנו ואגב כך מבשר לנו, כמו בבדיחה על הודעת הרס"ר לחייליו, על חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן ש"תפסנו מזג אוויר מצויין": מעונן ולא חם. אבל החדשות הרעות הן שעקב תנאים חריגים אלה, צפויה לנו רוח דרומית חזקה, שתסעיר את מימי האגם. ואכן לא יחלוף זמן רב, ותחזיתו של איש המשטרה הותיק התגשמה. גל לאחר גל מתנפץ בפנינו. כמעט בכל הוצאת הראש לשאיפת אוויר מים חודרים לפה. הרוח מכה בעוצמה. הלאות בגוף מתעצמת. הגוף כמו פועל על מערכת של טייס אוטומטי עצמאי שלא נענה לרצון העז להמשיך בקצב שבו הוא מורגל מעשרות אמונים ותרגולים. אף שאיננו רחוקים אחד מהשני, הגלים מטשטשים את שדה הראיה. יש תחושה של חרדת נטישה. כל כמה תנועת אנו מסובבים את הראש לכל הכיוונים בנסיון לאתר איש את רעהו ובמיוחד לראות את סירת הליווי ואת הקייקיסט. מפגש העין עמו משרה בטחון. העדרו מעורר חרדה, כמו אצל ילד שחושש להנטש במקום זר ומנוכר. זו לא קלישאה. בפעם הראשונה בחיי הבנתי כמה הים הוא מסוכן ואכזר וכמה קל לטבוע בו, גם בכנרת שהדימוי שלה הוא של מקום נופש המקרין רוגע ושלווה.
שחיה במים לזמן ממושך גורמת לגוף סוג של טראומה. זה נובע מהתנועה הממושכת בתנוחה מאוזנת, התובעת התמודדות עם מצב של חוסר משקל. גם הפסיכולוגיה ממלאת במים תפקיד מרכזי. במאמץ גופני ביבשה, גם המפרך ביותר כמו ריצת מרתון, יש תחושה של שליטה מוחלטת, שמתחדדת בגלל הידיעה שתמיד אפשר לעצור, לשבת, לנוח, או להאיט. לא כן במים. אין קרקע מתחת לרגלים. החושים מתקשים להתמודד עם שינוי מצב הגוף: עליה וירידה בכל גל, כמו תנועת מטולטלת מעלה ומטה, החוברים לעייפות המצטברת, מגבירים את הפחד. במצב זה מאבדים את הרכוז ואת הרתמוס המונוטוני. יש הרגשה של חוסר שקט. כל כמה דקות אני מתבונן בשעוני כדי לראות כמה זמן עבר. הוא עבור באיטיות מכעיסה. בצהריים מגיחה השמש וקופחת בעוצמה על הראש. גם הנוף תורם לתחושה של חוסר האונים ואף לערפול חושי. משמאל במזרח מזדקרים במטושטש הרי גולן. מימים במערב. טבריה, שבתיה, כמו ממאנים שנותיר אותם מאחור. אתה מתקדם ועדיין הבתים מימינך כמו אומרים לך הנה ראה אנחנו עדיים כאן. כלומר אתה לא מתקדם בכלל.
במנוחה הרביעית, לאחר חמש שעות, אני מחליט להעלות לסירה. ידי כה רופסות שאני נזקק לעזרה מגיל ואיתמר. רק לשתיים-שלוש דקות, אני אומר לעצמי. אבל קולות פנימיים כמו שדונים שחדרו למערכת ההנחיה שלי, מפתים אותי להמשיך ולרבוץ בלאות נעימה על קרקעית סירת הגומי. אני יודע שזו שבירה מנטלית. יותר מבגידת הגוף, זו חולשת הדעת, סדק בחוסן הנפשי. שלוש הדקות מתארכות ליותר מעשרים דקות. בנתיים חוזרת אלינו סירת הליווי הראשונה ובה יהל ברק. הוא תשוש וצמא, סמנים המעידים על התייבשות. לנה מקבוץ ברעם, אחותב מקצועה, שהתנדבה כמו שאר המלווים, לסייע לארגון מטפלת בו.
המנוחה אוששה אותי והעניקה לו כוחות מחודשים. אני מתגבר על החדלון ומחליט לחדש את השחיה. המשכתי לשחות עוד שעתיים וחצי. אבל ידעתי שאת המשחה כבר לא אסיים. חוף צמח עדיין מרוחק. הכרה דומה של חוסר אונים חודרת בהדרגה לכל הארבעה שהמשיכו לשחות. יעבץ ומייברג בקבוצה הראשונה, שננמצאו כשני קילומטרים לפנינו, חשו ברע ועלו לסירה יעבץ לאחר שש שעות ומייברג לאחר שבע שעות. דורית בכור רצון מופלא, התמידה לשחות שבע שעות, גם כשחושיה היו כבר כה מעורפלים והיא איבדה מעת לעת את חוש הכיוון. עידו לוטקר בקייק נאלץ שוב ושוב להחזירה לנתיב. בעלה חן ברק, עקשן מכולם עלה לסירה לאחר כשבע שעות וצי. חשבנו ששחינו, כל אחד, בין 14 לששה עשר קילומטרים. הסירות מנחיתות אותנו בחוף צמח, בארץ המובטחת שלנו שאליה הגענו לא כפי שייחלנו. האכזבה ניכרת בפני כולנו אבל יחד עמה תחושה כפולה של הקלה על כך שששרדנו את הסיוט והוא הסתיים בלי אסון.
הכתבה תופיע במדור גלריה בעיתון "הארץ" ביום שני 16.8.2004
