הרץ הבכיר לשעבר מתוודה בראיון אישי ואומר שמאוד היה רוצה להיות ספורטאי מקצועי כל החיים ולעסוק רק בזה, אבל בתנאים שיש כיום הוא לא יכול
מאת:דני בורשבסקי
כששואלים את גזאצ'ו יוסף אם הפרישה שלו מאתלטיקה מקצוענית היא סופית, הוא משתתק לכמה שניות ומגמגם קצת לפני שהוא משיב בתשובה אלגנטית שמלווה בצחוק כמו "אולי בגיל 40 אחזור". לפני שנה, כשהיה בן 38 וקצת אחרי שסיים שלישי מבין הישראלים במרתון טבריה, הוא הודיע שהוא לא יכול להמשיך ולתפקד כאתלט במציאות שבה הוא לא יכול להתמסר לגמרי לענף.
"להביא בן אדם ממצב של הליכה לריצת מרתון זה הישג" צילום: ריקה ירון
כל זה קרה מספר חודשים אחרי שפספס בשבע שניות את הקריטריון האולימפי למשחקי לונדון 2012 – שאיפה גדולה מאוד שהיתה לו. ללא ההופעה האולימפית הוא מסתפק כיום בשיאי ישראל ב-1,500, 3,000 ו-5,000 מטר ובקריירת מרתון קצרה ומרשימה של שלושה מרוצים, שבשניים מהם הוא היה קרוב מאוד לתוצאה של 2:15 שעות.
מרגע שהוא פרש מהאתלטיקה, הוא נתן את כל כולו לקבוצת הריצה GRC שהקים עוד בשנת 2007, אז הוא היה אחד המאמנים הראשונים שזיהו את הפוטנציאל בהקמת קבוצות ריצה פרטיות לספורטאים חובבנים שרוצים להגיע מכושר גופני ירוד לרמה של ריצת מרתון. הוא ידוע כאחד המאמנים המובילים והאהובים בז'אנר הזה, והחל מהחודש הבא הוא ישיק מהלך חדש – מחנות אימון באתיופיה לרצים חובבנים. בין כל עיסוקיו כמאמן, תפסנו אותו לשיחה על הקריירה שלו, מצב האתלטיקה בארץ והרצים למרחקים ארוכים בפרט, ואיך לא – האימונים באתיופיה.
לא בוער בך לחזור להיות ספורטאי?
"כמובן שבוער בי, אבל יש מגבלות. הלוואי שיכלתי להיות ספורטאי מקצועי כל החיים ולעסוק רק בזה, אבל בתנאים שיש כיום אני לא יכול ליהנות מזה. כל השנים האחרונות ניסיתי לשלב בין האתלטיקה לקבוצת הריצה שלי, אבל נוצר מצב שהקבוצה היתה על אש קטנה. בכל פעם שנסעתי לחו"ל הקבוצה היתה מגיעה למינימום של מתאמנים וזה כאילו נדלק ונכבה. תמיד דאגתי להביא להם מאמנים מהשורה הראשונה, אבל זה לא אותו דבר. המתאמנים רצו אותי ובגלל זה הם באו אליי".
ובכל זאת. נדמה שהקריירה שלך לא מומשה.
"זה שאני נשאר קרוב למה שאני אוהב זה סיפוק אדיר. להביא בן אדם ממצב של הליכה לריצת מרתון ולראות את ההשתפרות שלו, זה הישג. זה אולי לא כמו ספורטאי לרמה אולימפית אבל יש בזה המון סיפוקים".
"צריכים להיות כאן גופים שמטפחים את הרצים למרחקים ארוכים" צילום: עופר ביידה
איך אתה מתייחס לכמות הרצים העצומה שיש היום בארץ?
"כיף לראות שזה מתעצם. אנשים אומרים שזה טרנד, אבל אני חושב שמדובר בבריאות, וזה משהו שכיף לעשות. כמו שאנשים תמיד ילכו לים, הגענו למצב שאנשים תמיד רצים בפארק הירקון והוא יהיה מלא".
אז למה זה לא בא לידי ביטוי באתלטיקה הישראלית?
"מבחינה מקצועית תמיד יש פוטנציאל, ויש לנו רצים שיכולים לעשות הרבה דברים טובים. העניין הוא שצריכים להיות כאן גופים שמטפחים את הרצים למרחקים ארוכים, וזה דבר שצריך לטפח מגיל צעיר. בארצות הברית יש ליגות לתיכונים רק בריצות למרחקים ארוכים, יש תחרויות רציניות במכללות ויש פרויקטים. בארץ האגודות מאוד חלשות בנושא הזה, ומחוגים של פעמיים בשבוע אי אפשר להגיע לשום דבר. צריך שיהיה מקום שישלב בין אימונים ללימודים, סוג של מוסד, מקום טוב כמו וינגייט".
בוינגייט יש פנימייה לטריאתלטים, שרבים מהם משיגים תוצאות טובות יותר במרוצי כביש ושדה מאשר הרצים למרחקים ארוכים בגיל נוער.
"ואני יכול להבין למה. יש להם יתרון גדול מאוד והם עובדים בצורה מקצועית. כמו שאמרתי, אי אפשר להגיע לכלום מאימונים של פעמיים בשבוע, והרצים הצעירים למרחקים צריכים מישהו שמבין בספורט, בבניית אתלטים מלמטה למעלה, מישהו שאוהב את זה ויש לו את היכולת לעבוד עם ילדים כי לא כל אחד יכול לעשות את זה. פעם הייתי בהרצאה של יו"ר התאחדות האתלטיקה האירופית שאמר שלמאמן ילדים דרוש יותר ניסיון מאשר למאמן של ספורטאים מקצועיים, ואני מסכים עם זה".
"אני מקווה שיום אחד תהיה לי הזדמנות לאמן גם ספורטאים כי יש לי את היכולת"
ולמרות הכול, חזרת עכשיו ממחנה אימונים באתיופיה. מה עשית שם?
"האמת היא שנסעתי לשם כדי להכין מסלולים למחנה אימונים שמיועד לרצים חובבנים. זו תהיה חוויה יוצאת דופן כי מדובר בטיול למדינה שיש לה הרבה מה להציע ובאפשרות נדירה עבור אנשים להתמקד בריצות בצורה שקטה. אנחנו נתמקד בעיקר באזור הצפון שזה אגם טאנה ליד הנילוס, העיר גונדר, ההרים ואדיס אבבה שם נתאמן באצטדיון קנניסה (שבנה לאחרונה קנניסה בקלה). האימונים יתקיימו בגובה וילוו גם על ידי רצים ומאמנים מקומיים, כמו גם רכב צמוד. גם מזג האוויר שם מאוד נוח".
אם שמים את הטיול בצד, מה נותן לנו מחנה אימון בגבהים באתיופיה?
"זה תלוי כמה זמן מתאמנים שם. אם נמצאים שם שלושה שבועות יש לזה אפקט גדול, שאני יכול להשוות אותו לשלושה חודשים של אימונים בארץ. זה שיש לך שקט ואתה מתרכז רק באימונים נותן לך הרבה מאוד, אתה בעיקר נח, אוכל, ורץ והעצימות של האימונים היא גבוהה. המחנה הזה מתאים למי שנמצא בתחילת אימונים למרתון או באמצע התהליך, כי יש בו עומס".
מעבר לקבוצה שלך ולמחנות באתיופיה, נראה אותך מאמן כאן רצים מהשורה הראשונה?
"אני מקווה שיום אחד תהיה לי הזדמנות לאמן גם ספורטאים כי יש לי את היכולת ואני מאוד נהנה ממה שאני עושה. בסופו של דבר כיום זה אתגר גדול בשבילי לאמן אנשים שמשקיעים כל כך הרבה מחוץ לשעות העבודה שלהם כשיש להם משפחות בבית. צריכים להיות זהירים איתם וצריך לבנות את התכנית המתאימה שתועיל להם ולא תזיק להם".
דני בורשבסקי
