זינוק מרתון טבריה 2009

מתוך כול הסיפורים הקצרים והחוויות אשר התמודדו בתחרות כתיבת הסיפור הקצר על מרתון טבריה 2009, נבחרו שבעה סיפורים פרי עיטם של שבעה רצים נחושים ומעוררי השראה. אך כמו בכול תחרות זוכה אחד, סיפורו של יוסי ריבלין – "27", והוא זוכה בפרס הראשון – שעון פולאר RS200SD. לצערנו לא התפרסמו בשוונגנט סרטונים על מרתון טבריה, פרט לקליפ תמונות ערוך כסיפור ונחמד לצפייה של חנן יוסף (ניתן לצפות כאן), אך מפאת חוסר מתמודדים נוספים התחרות התבטלה. הפרס השני – נעלי אסיקס, הוגרל בין ששת הסיפורים שעלו לגמר, והזוכה שהוגרל הוא מנחם פירדלנד וסיפורו – המרתון שלי.

ברכות לזוכים.

הסיפור הזוכה – קריאה מהנה

27 / יוסי ריבלין – רץ את המרתון הראשון בחייו בטבריה ובליבו חבר אחד חסר.

שנים רבות לפני שחולצות הסלוגן השחוק – "הורי היו בחו"ל וכל מה שהביאו לי זה טי שירט", הפכו לפופולאריות בקרב הורים קמצנים, כך גם עם הורי, נסעו לחו"ל והביאו לי רק טי-שירט, אבל לא סתם טי שירט, טי שרט עם כיתוב ספרות אדומות-ירוקות מאירות עיניים, מלפנים ומאחור, של המספר – 27.

היחס שלי לחולצה היה אמביוולנטי. אהבתי אותה, כי החולצה הזו הייתה מעין העתק של חולצת NBA, ואני שכנעתי את חבריי ואת עצמי, שזה לא סתם חולצת NBA אלא החולצה של הכדורסלן האגדי ג’וליוס אירווינג, הנודע בכינוי – ד"ר ג’יי. מדי פעם התגלגלו לידינו, בדרך לא דרך, סרטי שמונה מילימטרים של משחקי ליגת ה- NBA , וכמובן של הפילדלפיה 76, קבוצתו של ד"ר ג’יי, בהם צפינו במשרדים האפרוריים של ההסתדרות, מעל מגרש הכדורסל של הפועל ירושלים.

משתאים צפינו בפלא על המתרחש לנגד עינינו – ד"ר ג’יי מטביע את הכדור מקו העונשין ומבצע פעלולי כדורסל ברמה שלפני כן לא ידענו כלל שהם אפשריים. חבריי האמינו לי וקנאו בחולצה שמספרה 27, הרבה עיניים חמדניות עקבו אחרי כשלבשתי אותה בשכונה. אלא שהחולצה גרמה לי גם צרות. בכל פעם שלבשתי אותה כדי להרגיש קוּל (אז קראו לזה גזעי), נמשכה אש לעברנו, או אני או החולצה הראוותנית, שנינו יחד ולחוד.

לא פעם נצעק לעברי, בעודי עובר ברחוב, הערות על הספרה 27. היו אף כאלו שבחסות החשכה אף הלכו רחוק יותר וצעקו לעברי "עשרים ושבע יא מניאק". בדרך כלל התעלמתי, הבלגתי, עשיתי עצמי כלא שומע, עד שפעם אחת זמן קצר אחרי תחילת שנת הלימודים של כיתה ט’. עברתי ליד הכיתה החדשה אשר הכילה תלמידים שהצטרפו לבית הספר שלנו רק השנה. לפתע שמעתי שוב הערה נזרקת לעברי עם המספר עשרים ושבע. הייתי מתעלם גם הפעם אלא שרוב חבריי היו נוכחים ועם עדים לכך, לא יכולתי לעבור לסדר היום מפרובוקציה שנזרקה מהחדשים.

הדם עלה לי לראש, או שקצת עזרתי לו לעלות לשם בתיאטרליות מתבקשת, הסתובבתי ושאלתי בנימה הכי בריונית שהצלחתי לגייס: "מי אמר עשרים ושבע?" ג’ינג’י סתור שיער שהגיע לי בקושי לחזה והצטרף לשכבה זמן קצר קודם לכן, אמר, "אני". בתוך שניות שנינו שכבנו על ריצפת המסדרון, מעיפים מכות כמו שרק בני-עשרה חמומים יודעים. מסביב התגודדו החברים שלי והחברים שלו, אלה וגם אלה מעודדים אותנו להכות חזק יותר, מהר יותר, כואב יותר. מלחמה.

לבסוף היו מי שהתערבו בקטטה והפרידו בינינו, מעיפים אותי לצד אחד ואת הג’ינג’י לשני, עומדים בינינו כחיץ, בעוד שנינו מתנשפים ועם כל נשימה מבטיחים זה לזה מכות נוספות בסיבוב הבא. החולצה שלי, חולצת ה- 27, אגב, סיימה את חייה באותה היאבקות מרה.

לאחר זמן נודע לי שהג’ינג’י הזה נקרא ירון, אך הכול מכנים אותו יורי. לימים, למרות, או אולי בגלל, המבוכה שגרמה לנו אותה קטטה מיותרת, התברר שיורי הינו נער חביב ומצחיק, טוב לב. אחלה גבר. הפכנו לחברים. חברים טובים.

יורי היה חבר טוב. נאמן. אהב לבא איתי למשחקי הכדורסל שלי. היה עומד בצד, לא מדבר הרבה אבל מביט. רק בי. כאילו שומר עלי. עוקב אחר פעולותיי במגרש. מעודד בלב. מביט ועיניו אומרות מילה אחת. מלחמה. אחר כך בדרך הביתה היה מגדף באוזניי את השחקנים ש"כיסחו" אותי, או ניצחו אותי, או יורד באוזניי על המאמן אם הושיב אותי יתר על המידה על הספסל, היה נותן קצת מחמאות על הסלים שהכנסתי, לעיתים אף יותר ממה שהגיע לי, ואחר כך בשקט-בשקט היה מנסה להציע לי שיפורים לפעם הבאה. "יותר בכוח…יותר בעוצמה. מלחמה." היה ממליץ. "תראה להם מי אתה, אל תפחד להיות אגרסיבי". הוא היה בעדי. היה חבר. לא פעם ממש כמו אמא אדמה היה עוזר לי לחבוש פצעים אחרי משחק, לעיתים אפילו תוך כדי.

לא פעם, כשנפצעתי במהלך משחק, היה רץ אלי ללב המגרש, למרות שאסור, מתעלם משריקות השופט, ממחאת השחקנים היריבים, הקהל, אבל הוא היה רץ אל תוככי המגרש רק לוודא שהכול בסדר או שמא אני זקוק לחבישה מהירה, מתיחת שריר או סתם עידוד צמוד. כשהיינו מגיעים לקלוע לסל במגרש בית הספר אז כל פעם שהכדור שזרקתי היה נכנס לסל הוא היה תופס אותו ומיד מוסר לי אותו שוב לקליעה נוספת. בשביל הכבוד על הקליעה המוצלחת. כשהוא קלע בהצלחה והייתי תופס את הכדור, לא בטוח שנהגתי אותו דבר.

אחר כך גדלנו קצת, אני עברתי לבית ספר אחר, הוא עבר עם משפחתו לעיר אחרת ונפרדו דרכינו. נזכרתי בו ובחולצת ה- 27 ההיא ביום שיצאתי עם כמה חברים לריצה הארוכה בחיי כשהתאמנתי למרתון טבריה. עשרים ושבעה קילומטרים. בתומה הייתי גאה בעצמי. עשרים ושבעה קילומטרים בפעם אחת. הייתי ב’היי’ אמיתי למרות כאבי השרירים העצומים, הגב התפוס, הברכיים הדואבות. רציתי שמישהו יעמוד בצד ויצעק לעברי שוב, עשרים ושבע. בטוח שלא הייתי מכה אותו. במיוחד רציתי שיהיה זה יורי, שיעמוד שם ויצעק לעברי, ממש כמו לפני שלושים שנה, שיצעק לי מ-ל-ח-מ-ה.

פתאום מאוד התגעגעתי אליו. אבל זה לא קרה, זה לא יכול היה לקרות. יורי כבר לא בין החיים. הוא נפל במלחמה, במלחמת לבנון השנייה, היה חובש במילואים. סיפרו לי שכשהוא שמע ברשת הקשר על חבר שלו לפלוגה, שנפצע בקרב מול המחבלים, הוא שם על גבו את תרמיל החובש ורץ למקום שבו שכב חברו הפצוע. היה לי קל לתאר אותו בדמיוני עושה זאת, רץ בשדה הקרב בדיוק כמו שהיה רץ לעברי במגרש הכדורסל, מתעלם מהסובב אותו, מהכדורים השורקים לכל עבר, מנפילות המרגמות, עד שחטף כדור במצח ונפל.

יהי זכרו ברוך.

לבלוג של יוסי ריבלין

ששת המועמדים הסופיים

המרתון שלי / מנחם פרידלנד – זוכה הפרס השני

"תשאלו מה קרה לפתע ששינה את מצבי העגום, ובכן במשפט אחד – שינוי אורח חיים, שינוי שהתבטא בעיקר בתזונה. לא תאמינו אבל הפכתי להיות צמחוני אדוק ולמעשה טבעוני, כזה שאינו טועם מאכלים מן החי לרבות מוצרי חלב. אחסוך מכם את התהליך המרתק (בעיני לפחות) שעבר עלי בכיוון זה ואסתפק בשורה התחתונה שמסתכמת בכך ששינוי זה גרם לי להחלים, פשוטו כמשמעו, משורה ארוכה של תחלואים טורדניים ובהקשר לענייננו מכאבי הגב הכרוניים מהם סבלתי. עד היום אני נפעם מתמורה מופלאה זו שהסירה ממני את קללת כאבי הגב שמנעה ממני להתפתח בתחום הריצה ולהגשים חלומות כמו מרוצים ארוכים מאוד ובראשם המרתון." להמשך…

כך ניצחתי את המרתון / עומר קפלן