"הערכת יתר לגבי בני אדם. תגידו ובצדק. אז מה אם פלוני או אלמוני עוסק בספורט להנאתו? כלום זה הופך אותו לאדם טוב יותר? לראש ממשלה ראוי? לרמטכ"ל משובח? בוודאי שלא. אך, מה לעשות. כך אני חש כלפי רצים וטריאתלטים." יוסי מלמן על סיפרו של הרוקי מורקמי

מאת:יוסי מלמן

עינת ניב היחצני"ת המצוינת של הוצאת כתר שלחה לי את ספרו של הרוקי מורקמי ("על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"). היא לא הייתה צריכה. קראתי את הספר במקור באנגלית כבר לפני כשנתיים. לאחר שקראתי אותו הייתה לי הארה סופית. החלטתי שגם אני אכתוב ספר על חיי כרץ וטריאתלט חובב. הקריאה בספרו הייתה המאיץ האחרון למחשבות שקיננו בי כבר כמה שנים. לא שחס וחלילה אני משווה את יכולת הכתיבה שלי לשל הסופר היפני עטור הפרסים. אך הקריאה בספרו העניקה לי את ההשראה והדחף הסופי לעשות מעשה ולכתוב את הספר שרציתי לכתוב. אני נמצא בעיצומה של הכתיבה, של מלאכת היצירה ומקווה לסיימה בעוד כמה חודשים.

מורוקמי בקבלת פרס ירושלים מידיו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת
צילום: Galoren.com

כשהגיע מורקמי לישראל לפני פחות משנתיים, לקבלת פרס ירושלים, התקשרתי ליחצני"ת של הקרן שהעניקה לו את הפרס והצעתי לה לראיין את מורקמי לעיתוני או לבלוג כאן או לשניהם. אך לא כראיון שגרתי של אחד על אחד, במפגש פנים אל פנים. הצעתי לה לראיין אותו במהלך ריצה משותפת על חוף ימה של תל אביב או בפרק הירקון או בהרי ירושלים או בכל מקום שיבחר ויתאים לו. היחצני"ת, שמה פרח מזיכרוני, הופתעה מהרעיון והתחילה מיד כדרכם של יחצנ"ים להתנצל ולהסביר מדוע הרעיון לא יצלח: "הוא עסוק" "זמנו קצר" "נקבעו לו ראיונות נוספים" ושלל תירוצים נוספים.

לאחר שיג ושיח בקשתי ממנה שלפחות תעביר לו את הצעתי. חשבתי לתומי שאם ישמע אותה בוודאי יתלהב ממנה. אולי רק רצים יוכלו להבין זאת. יש לנו הרצים, או כך אני מאמין ומקווה, כמו לדולפינים, ראדר משוכלל שקולט קולות ורחשים בתדרים שאחרים לא קולטים. זו מעין שפה חשאית שמוכרת רק לנו. בקצור אחוות רצים.

בסופו של דבר, לא רצתי עם מורקמי. אני לא יודע אם היחצני"ת  בכלל טרחה להעביר את בקשתי לסופר. ואם העבירה האם הוא דחה אותה? ואם כן מדוע? האם באמת היה עסוק ועיתותיו לא היו בידו? או שמא יכול להיות שדחייה כזו נובעת מאופיו. מספרו על הריצה הוא מצטייר כטיפוס בלתי מתקשר בעליל, אנטי חברותי. זאב בודד.

כמעט ורציתי לכתוב בנשימה אחת "כמובן שהוא זאב בודד. הרי הוא רץ למרחקים ארוכים". אך כלום רצים למרחקים ארוכים צריכים להיות יצורים מנוכרים, אינטרוספקטיביים? לא נחמדים? מה פתאום. יש ויש. קחו אותי לדוגמא. אני חושב על עצמי במונחים הפוכים לגמרי. אולי אני טועה וזו אשליה עצמית. אך אני רוצה להאמין שאני אדם קשוב, נחמד, לא מתנשא, שמדבר עם כל אחד בגובה העיניים טורח להשיב על כל פניה. גם כאן בבלוג. ואני מכיר עוד רצים רבים שהריצה לא הפכה אותם לאנשים מרירים וקשים וסוציומטים. בקיצור, לעניות דעתי, קהילת הרצים לא שונה בהרכבה, בפספסה האנושי, בתכונותיה, מכל קהילה אחרת של בני אנוש.

אני אוהב את הספר. ראשית משום שקל לי להזדהות עם אדם שרץ. יש לי בעניין זה הטיה א-פריורי. דעה קדומה. כל מי שרץ ועוסק בספורט יש לו מלכתחילה, נקודת זכות אצלי. מסיבה זו חיבבתי את אהוד אולמרט, למרות הכול. וכך גם כתבתי עליו בפוסט לפני כשנתיים או משהו כזה. מאותה סיבה יש לי אמפטיה כלפי יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד. לאחרונה התברר לי שהוא חזר לרוץ. אני יודע שזו יכולה להיות טעות אופטית. הערכת יתר לגבי בני אדם. תגידו ובצדק. אז מה אם פלוני או אלמוני עוסק בספורט להנאתו? כלום זה הופך אותו לאדם טוב יותר? לראש ממשלה ראוי? לרמטכ"ל משובח? בוודאי שלא. אך, מה לעשות. כך אני חש כלפי רצים וטריאתלטים.

לספרו של מורקמי יש עוד יתרון. מרבית הרצים מתקשים להעביר לזולתם את חוויות הריצה ואת ניסיונם ולהפוך את החומרים האלה לכתיבה יוצרת, שווה לכל נפש. (במאמר מוסגר, אני מקווה שאני וספרי לא ימנו על אותו רוב. ויש לי בעניין זה חששות רבים. ולמרות חששותיי, שזה עלול להיות גורל ספרי שלי, בכל זאת אני חדור תשוקה לכתוב אותו. נכון שאני רוצה שימצא לספר מו"ל ושיקראו אותו ושהוא יימכר. אך אם זה לא יקרה, עדיין אהיה מסופק ושבע רצון. אני חש שעלי לכתוב אותו ויהיה מה. הכתיבה בנושא זה היא כאש הבוערת בעצמותי).

מבחינה זו מורקמי הוא בר מזל. הוא גם רץ וגם כותב מחונן שכותב הפעם על ריצה. זה יכול היה להיות שילוב מנצח. יש בספר קטעים נהדרים שקל לי להזדהות איתם. לא פעם חשתי כמוהו. השאלות שהוא מעורר הן שאלות שכל רץ חושב או מדבר מתלבט בהן: הקשיים, המאמץ הסיזיפי, הנחישות, ההתמדה, השאלה הכמו קיומית מדוע בכלל אני רץ. בעצם אלה הן שאלות שלא מאפיינות רק חיבוטי נפש של מי שעוסקים בספורט כתחביב. אלה הן סוגיות אוניברסאליות. תחליפו את המילה רץ, בכל מילה אחרת שמגדירה אתכם, ותראו שאתם מתלבטים באותן שאלות ומאותגרים על ידי אותם אתגרים של החיים.

ובכל זאת, התאכזבתי מעט מהספר. ציפיתי לקרוא קצת יותר עליו, על חייו – אף שיודעי מורקמי טוענים כי זו החשיפה האישית מרחיקת הלכת ביותר שלו.

מה נחרט בליבי מכל מה שקראתי? שני משפטים. כותרת הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" והמשפט הנפלא, המדויק כל כך והמגדיר כל רץ המתמודד עם הווייתו כרץ: "הסבל הוא אופציונאלי. הכאב הוא בלתי נמנע". מבחינתי, רק בשביל המשפט הזה היה שווה לקרוא את הספר.